שבועה שלא לשחק בקלפים

מאת שלמה צוקר 

מיודעי עודד פְלוּס, מן הספרייה היהודית בציריך, שלח אליי תצלום של שתי שורות כְּתוּבות-יד, וכתב:  

שלמה היקר, אני מקווה שאינני מפריע את מנוחתך בזוטות, אך יש לי כאן כתב יד ששורבט בתוך ספר, שאינני מצליח לפענח וקיוויתי לעזרתך. אני מניח שזה ביידיש ומכאן הקושי שלי. מדובר בספר חומש, כרך ראשון של התנ"ך ('עשרים וארבע'), עם פירוש רש"י ואבן עזרא, שהודפס ב-1618 בבזל על ידי המדפיס לודוויג קיניג. במאה ה-19 הספר היה בבעלותו של יעקב ב' דרייפוס מאובר אנדינגן (Ober-Endingen)  שבצפון שווייץ (חותמתו מופיעה בתחתית עמוד השער). הספר התגלגל איכשהו לידי הנאצים, ומשם לאמסטרדם ואז חזר למוזיאון היהודי בבזל. 

הקלקה על התמונה תגדיל אותה

 

באמת, הקושי אינו רק בהיות הדבר כתוב יידיש. למראה הכתוב בו גם אני 'השתוממתי כשעה' (דניאל, ד 16), עד שעלה בידי לפתור את סודות הכתוב. רק מוח הרגיל בחשיבה תלמודית יכול היה להמציא נדר כזה, שמזכיר שבועות ונדרים מצחיקים אשר עלו על דעתם של חכמינו במסכת נדרים, כמו למשל, 'קוֹנָם יין שאני טועם השנה. נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה' (בבלי נדרים, ס ע"ב), או 'האומר [לאשתו] קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ' [הריני נודר שלא אשכב איתך] (משנה נדרים, פ"ב א).

כך 'נשבע' אפוא אותו אדם ששמו יהודה בן שמואל: 

אני יהודא בר שמואל האב שבילין בר שווארין אויף ב' שנים אויז  גיבען  גינומין חנוכה אונ' פורים

פֿון ך"ג תשרי ביז ווידר ך"ב תשרי איבר ב' שנים

ובכתיב יידיש תקני:

אני יהודה בר שמואל האָב שפּילן פֿאַרשוואָרן אויף ב' שנים, אויסגענומען חנוכּה און פּורים,

פֿון ך"ג תשרי ביז ווידער ך"ב תשרי, איבער ב' שנים.

וכך הוא התרגום לעברית:

אני יהודה בן ר' שמואל נשבעתי שלא אשחק במשך שנתיים – להוציא חנוכה ופורים,  

מיום כ"ג בתשרי ועד כ"ב בתשרי כעבור שנתיים.

מה אפשר לומר על טקסט מוזר זה?

ראשית הערה לשונית: 'שבילין', היינו 'שפּילן', פירושו לשחק, ואין משחק אלא משחק בקלפים. יהודי אשכנז החליפו בהגייתם בין האותיות ב' ו-פ'. באות ב' היו יהודי גרמניה מסמנים גם את האות v, שבגרמנית נהגית כמו f, ואם כן: 'בר שווארין' הוא verschworen או פֿערשוואָרען, כי יידיש זו אינה אלא גרמנית עילית (Hochdeutsch) של ימי הביניים! 

ועוד, הכותב בחר לו את יום כ"ג בתשרי כיום שממנו תחול השבועה שלא לשחק קלפים (חוץ מחנוכה ופורים) למשך שנתיים. מה מיוחד בתאריך זה? כנראה משום שזהו היום השני של שמיני עצרת, שבגלויות כונה בשם 'שמחת תורה', ובמהלכו הרבה אותו יהודה במשחקי קלפים, ושמא גם הפסיד בהם הפסדים ניכרים. מדובר אולי במהמר וקלפן מתמכר, המנסה לרסן את תאוותו. אבל יש גבול גם לאיפוק: השבועה תותר בחנוכה ובפורים, ימים שבהם יש היתר, ועל כל פנים נהוג ומקובל, לשחק בקלפים.

בימי החנוכה, בתקופה המסתיימת ב-24 בדצמבר, הימים הולכים ומתקצרים מיום ליום, ונהגו בני הארצות הגרמניות להרבות בהם בתאורה ובשעשועים, למען גָּרֵשׁ חושך ופחד קמאי – כך נהגו הגויים בתקופת היותם פגנים וכך גם אחרי התנצרותם, וכך נהגו גם היהודים. את המנהגים המשותפים להם ולגויים הגרמניים נשאו והביאו עמהם היהודים כשהתיישבו בהמוניהם בפולין, במאה ה-14, בימי קאז'ימייז' הגדול, ומאז ואילך הייתה זו מסורת של יהודי מזרח אירופה לארצותיהם לשחק בקלפים בימי חנוכה. ספרות הזיכרונות מלאה וגדושה בתיאורים על משחקי הקלפים בחיק המשפחה.

שמעתי פעם 'חכמה' מפולין, שמצאו בתיבה האחרונה של פרשת 'וַיֵּשֵׁב' – שאותה נוהגים לקרוא בשבת שלפני חנוכה – רמז נגד משחקים בקלפים: 

'וַיִּשְׁכָּחֵהוּ' (בראשית, מ 23), 'סימן' של ראשי תיבות: 'וועלכער ייִד שפּילט כּאָרטן חנוכּה הייסט וויטעק' – כל יהודי המשחק בקלפים בחנוכה ראוי הוא שייקרא 'ווֹיְטֶק' (Wojtek – צורת הקטנה של שם פולני-גויי נפוץ, Wojciech).

אף על פי שאמרו מושלי משל ביידיש, 'קדחת איז ניט קיין קרענק, און פּורים איז ניט קיין יום-טוב', כלומר קדחת היא לא מחלה ופורים הוא לא חג, הרי גם פורים נחשב 'יום טוב' של שמחה ועליצות, שבו נהגו לשתות לְשָׁכְרָה עד-דלא-ידע, ואף אסרו ללמוד בו תורה, בשביל שלא לעורר זכות על המן הרשע.

נחזור לכתב היד ולשבועה. האם מדובר במקרה ייחודי או חריג? לא ולא.

הרב יחיאל גולדהבר פרסם לפני כשנה בבלוג שלו (משולחנו של יחיאל גולדהבר) מאמר ושמו 'משחק הקלפים בחנוכה: תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק', ובו הביא עשרים נוסחי שבועה מסוג זה (רובם מספרד ואיטליה)!

מתברר שאבות אבותינו לא היו כולם צדיקים גדולים. היו בהם – כולל רבנים ותלמידי חכמים – מכורים לתאוות המשחק וההימורים. מקצתם הכירו בתשוקתם זו וניסו לסייגה ולרסנה באמצעות נדרים ושבועות. האם גם הצליחו?

לקריאה נוספת

יחיאל גולדהבר, 'משחק הקלפים בחנוכה: תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק', חלק א, חלק ב, חלק ג

__________________________________ 

שלמה צוקר עבד במשך עשרות שנים במחלקה לכתבי יד וארכיונים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) shlomozu@gmail.com

יחי אדוננו, מורנו ורבינו: מנהגי חג בחצרות חסידים (א)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

לפני שנים רבות, כשהייתי חלק מעולם הפרסום, אנשי השיווק התהדרו במילה חדשה: פוזישיונינג (Positioning) – כיום קוראים לזה בעברית מִיצוּב, ויש המהדרים וקוראים לזה מִיתוּג (branding) או בִּידוּל. אם למוצר שלך אין שום יתרון בולט על המתחרים, תמציא משהו שיבדל אותו מהם: סניקרס צהובים, משקפיים מרובעים או בננות בטעם צנון. כך תוכל לפרסם ולהבליט את לקוחותיך.

ומה שנכון בענייני חולין, נכון לא פחות גם בעולמות הקודש.

אחרי השואה הגיעו לארץ טיפין טיפין שרידי עדוֹת חסידיות שונות ממזרח אירופה וממרכזה. אודים מוצלים מאש, שחיפשו בארץ ישראל בית חדש שבו יוכלו לשקם את עצמם ולחדש את חיי הקהילות כפי שזכרו והכירו קודם לחורבן. כמה אדמו"רים הגיעו לארץ עוד קודם לשואה, מקצתם הצליחו לשרוד במחנות הריכוז והמוות ובגטאות וניצלו בדרך נס, הם מצאו את חסידיהם הישנים ואת החסידים שניצלו ויחד ניסו לחדש את החצר החסידית הישנה שחרבה. 

מכל הערים שבארץ, דווקא תל אביב הייתה 'עיר החסידות' – לא בני ברק ולא ירושלים. בתל אביב של שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת היו עשרות רבות של בתי תפילה חסידיים (שטיבלך) ודירות מגורים של אדמו"רים שהפכו ל'חצרות' חסידיות צנועות. אלה ליד אלה גרו בתל אביב דאז חילוניים, מסורתיים, דתיים-לאומיים וחרדים, בדו-קיום מכבד וביחסי שכנות טובה.

ממש לאחרונה ראה אור ספר מרתק בהוצאת מרכז זלמן שזר, פרי עטה של ד"ר מיכל גלטר, שנקרא בשם המאתגר: שטריימל בדיזנגוף: חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל אביב, 1965-1940. דווקא בימים מתוחים אלה, העיון בספר יפתיע את כל מי שחשב שתל אביב נולדה מן הים, ללא היסטוריה, ללא מורכבות וללא רבגוניות דתית. גלטר פורשת מפה – תרתי משמע – של כל בתי התפילה והחצרות הללו, שרובם פעלו באזורים הכי מגניבים של תל אביב דהיום: שדרות רוטשילד, שינקין, אחד העם ועוד.

כל זה נחלת ההיסטוריה. הכל השתנה למן אמצע שנות השישים, כאשר רבים מהחרדים עזבו לבני ברק ורבים מבני הציבור הדתי-לאומי עברו לפרברים (פתח תקוה, רעננה, כפר סבא, גבעת שמואל, ועוד) ובהמשך להתנחלויות מעבר לקו הירוק. עדיין נותרו לא מעט שרידים חסידיים בתל אביב, אבל ה'סצנה' החסידית כבר לא שם, והיום הם מעין 'שמורות טבע' בלב העיר החילונית התוססת, שחיים בשלום וללא פרובוקציות עם סביבת הרוב החילונית. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

העולם החסידי המתחדש בארץ זכה להצלחה מדהימה, ואת זה לא צריך להוכיח – כל מי שחי כאן יודע זאת היטב.

הרבי מפרמישלאן דורש לפני צאן מרעיתו בטקס התשליך

ככלל, העולם החרדי האשכנזי מתחלק לשניים: המתנגדים ('ליטאים', 'פרושים') והחסידים. החסידים מתחלקים ל'חצרות' או עדוֹת, ובראש כל קבוצה כזו עומד אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו), המכונה בפי החסידים: רבי (בלשון הדיבור: רֶבֶּה) ובלשון החוקרים: צדיק. הרבי הוא בן לשושלת ארוכה ומיוחסת, ובפועל החסידים מגדירים את עצמם כנאמניה של שושלת זו: פרידמן בסדיגורה, טברסקי בצ'רנוביל, רוקח בבלז, טייטלבוים בסאטמאר, הלברשטם בצאנז, שניאורסון בחב"ד וכו' וכו'.

יש עשרות חצרות כאלה, המכונות לרוב על שם עיירת מוצאן שבגולה, מהן זעירות ומהן גדולות, אימפריות של ממש. לכל חצר מנהגים המיוחדים לה, צורות לבוש מיוחדות, מנגינות חסידיות ייחודיות ועוד ועוד ענייני הווי וסגנון חיים. 

כבר שנים שאני מצלם חצרות חסידיות. אני מודה כי העולם החסידי לא רק מעניין אותי אלא גם מצטלם יפה... בעיקר מעניינת אותי רוח ההמצאה וחידוש העבר ושילובה בתוך המסגרת השמרנית הישנה. אני סקרן להבין את סוד הצלחתם של האדמו"רים למצב את עצמם ואת חסידותם וליצור את ה'אספרי דה-קור', מעין רוח יחידה. במרוצת השנים הם גם המציאו מנהגים חדשים, ייחודיים להם, שאינם כתובים בתורה ואפילו אינם מדרכי אבות, אבל הם וחסידיהם מאמינים שמנהגים אלו ניתנו למשה רבינו בהר סיני.

ולקוראי רשימה זו אני פונה בבקשה: בלי 'פוליטיקה'. אני לא שופט ולא מחלק ציוּנים, רק מציג כמה ממנהגי החגים שנהוגים בקרבם של אלה שחיים איתנו ולידינו. כמובן שלא התיימרתי לכסות את הכול, זהו רק מבחר קטן וכל אחת מקבוצות הללו ראויה ליותר מכמה שורות. מן הסתם גם טעיתי בהבנה או בפירוש של כמה דברים, וכרגיל אשמח אם הקוראים יתקנו אותי. 

השתדלתי לסדר את התמונות לפי לוח השנה היהודי, אבל לא תמיד הצלחתי. הפוסט קצת ארוך ולכן חילקנו אותו לשניים. נתחיל... (שימו לב, הקלקה על תמונה תגדיל אותה).

*

חסידות סדיגורה 

תשליך עושים בראש השנה, אך יש חצרות חסידיות העושות את הטקס העתיק הזה בין ראש השנה ליום כיפור. את החטאים משליכים כביכול למקווה מים שיש בו דגים. בבני ברק אין ים ואין אגם או נהר. מה עושים? חסידי סדיגורה עורכים את הטקס בחצר מרכז החסידות, אל מול בריכת ילדים מפלסטיק ולתוכה מכניסים כמה דגים אמיתיים קטנים.

חסידות פרמישלאן 

חסידות פרמישלאן היא חסידות קטנה שמרכזה בבני ברק. את טקס התשליך עורכים החסידים על שפת נהר אמיתי, ליד שפך הירקון לים. 

לחסידות זו יש כמה מנהגים מיוחדים, וכך למשל ב'הקפות שניות' שבמוצאי שמחת תורה רק האדמו"ר רוקד עם ספר תורה. שאר החסידים רוקדים סביב הדוכן שעליו מונחים ספרי תורה נוספים. 

בחנוכה נוהג האדמו"ר לנגן עלי כינור להנאת חסידיו. למדרגת יהודי מנוחין הוא עדיין לא הגיע, אבל יהודי הוא במאה אחוז. 

חסידות קרעטשניף 

קְרֶצ'ניף היא חסידות קטנה שמקורה ברומניה ומרכזה הישראלי הוא ברחובות. את טקס התשליך הם עורכים בחוף הים הפרטי של קיבוץ פלמחים. 

חסידות לֶלוֹב

בערב יום כיפור נוהג האדמו"ר מללוב – לבוש בקִיטְל (חלוק לבן שמדמה תכריכים) – לחלק פרוסות של עוגת 'לֶייקָח' לחסידיו. למה לייקח דווקא? יש הדורשים מנהג זה על סמך הפסוק במשלי 'כי לקח טוב נתתי לכם', ויש המסבירים זאת שכך מתברכים החסידים שלא יזדקקו בשנה זו לידי מתנת בשר ודם.

אחרי קבלת העוגה זוכים החסידים לקבל מלקות מהשמש, זכר לל"ט המלקות – עונש שנהגו בו בתי הדין בתקופת המשנה. לא מדובר חלילה במלקות אמיתיות, אלא במגע רך של רצועה. המנהג הזה עתיק מאוד ורווח גם בחוגים לא-חסידיים.  

חסידות פינסק-קרלין 

את שמחת בית השואבה חוגגים החרדים בלילות חול המועד סוכות. בחצרו הירושלמית נוהג האדמו"ר של פינסק-קרלין (פיצול של חסידות קרלין-סטולין) לרקוד עם שתי אבוקות. לידו – גם הוא מניף שתי אבוקות – בלבוש לא חסידי אלא מודרני (מגבעת, חליפה ועניבה) עומד אחד התומכים העשירים של החסידות (אלה מכונים בעגה החרדית 'נגידים'), שבזכות תרומותיו הוא נהנה ממעמד מיוחד.

חסידות מכנובקה-בעלז

בתפילת הושענא רבה – בבוקרו של היום האחרון של חול המועד סוכות – מתעטפים חסידי מכנובקה-בעלזא (פיצול של חסידות סקווירה ושל חסידות בלז), שמרכזם בבני ברק, ב'טורקיש טלית' (במלעיל), כלומר טלית טורקית. מדובר בטלית עבה וקטנה מהרגיל שפסיה צבועים בכחול כהה. חלק מהתפילה המיוחדת כולל גם 'הקפות' עם ארבעת המינים, והאדמו"ר (במרכז התמונה) מוביל את המתפללים. 

רוב החסידים חובשים בשבתות ובחגים שטריימל. האדמו"רים חובשים שטריימל מפרווה משובחת במיוחד, המכונה קולפק או צוֹיְבֶל (צובל הוא יונק בעל פרווה). צאצאי אדמו"רים בחסידויות שמקורן ברומניה או גליציה חובשים גם הם קולפק. כך גם בחסידות מכנובקה, נכדיו של האדמו"ר חובשים קולפק. כאן ב'הקפות שניות'.

חסידות ויז'ניץ

כך נראה אולם בית הכנסת הגדול של חצר ויז'ניץ בבני ברק בבוקר יום הושענא רבה. 

הגברים הנשואים בולטים בטליתות לבנות, והבחורים הרווקים – בשחור וללא טלית – עומדים על הפַארֶנצֶ'ס (טריבונות) וכולם מחזיקים בידיהם את ארבעת המינים. על הבימה שבמרכז האולם עומדים האדמו"ר ושמשיו. אחרי 'נטילת לולב' לוקחים כולם צרור של חמישה ענפי ערבה וחובטים אותם ברצפה במלוא הרצינות. 

שמחת תורה הוא גם יום שמחת הילדים. כמו בכל בתי הכנסת האחרים בחסידות ויז'ניץ נוהגים להעלות לתורה גם ילדים שעדיין לא הגיעו לגיל בר-מצווה. בכמה פינות עורכים קריאת ברכה משותפת לילדים שעדיין לא למדו לקרוא. מרימים עבורם מעין חופת טליתות, וילד אחד, שמכונה 'חתן כל הנערים', קורא את הברכה עבור כולם. 

חסידות בֶּעלְז 

במוצאי שמחת תורה עורכים בבתי כנסת רבים עבור הילדים טקס 'צאן קדושים' (ובלשון הדיבור: קדויישים). בחצר בעלז המנהג הפך להצגה שלמה. אחד החסידים מתחפש לרועה ומוליך אחריו טור ארוך של ילדים. הם עוברים על פני האדמו"ר המברך אותם, מקבלים שקית ממתקים, ולסיום הרועה שופך עליהם מים וזורק עליהם סוכריות (לטקס זה הקדשנו רשימה מיוחדת בבלוג). 

חנוכה הוא החג האהוב על חסידי בעלז. אלפי חסידים מכל רחבי הארץ, וגם רבים מחו"ל, באים לחלות את פני האדמו"ר ולחזות כיצד הוא מדליק את הנרות. הצעירים על הטריבונות, הזקנים סביב השולחן והילדים מתחת לשולחן. אחרי ההדלקה האדמו"ר נושא דרשה ועם סיומה שרים החסידים ממיטב שירי בעלז, כשמלווה אותם מקהלת ילדים ומקהלת גברים. השירה מלהיבה וזו חוויה מוזיקלית נהדרת. 

החלק השני של הכתבה פורסם כאן 

_______________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

מחוה'לה לחנה'לה: גלגולי השיר 'מעפולה באנו הנה יחד'

כרזה לכבוד חגיגות פורים בתל אביב, 1934 (קדם)

מאת אליהו הכהן                                 

א. מעפולה לתל אביב: 'הוא והיא על הגג'

למרות שלא גדל בבית מסורתי או חסידי, נתן אלתרמן נצר בזיכרונו מאגר בלתי נדלה של מנגינות חסידיות שאותן אהב וניגוני כליזמרים שהיו למשוש חייו. מדי פעם זמזם אותם בקול לחשושי, שנשמע כהמהום יותר מאשר זמזום, ורעיו, שהסבו אתו לשולחן בבתי הקפה 'כסית' או 'מאור', לא תמיד יכלו לשאת זאת (כעדויותיהם של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא). לאחר שגמע כמה כוסיות של יי"ש, כמנהג חסיד ותיק, היה אלתרמן מזווג ניגונים לחרוזי שיר ואלה הפכו עד מהרה לפזמונים נודעים. כך נולד, למשל, בשנת 1934 שירו 'איזה פלא', משירי הזמר הראשונים שחיבר אלתרמן, שמבוסס על מנגינה חסידית.

באותה שנה, 1934, התאים אלתרמן שיר נוסף לקטע מניגון כליזמרים שזכר משנות ילדותו. זהו השיר 'הוא והיא על הגג', שמספר על חוה'לה ויהודה, זוג צעיר לפני חתונתם, המגיעים ברכבת מעפולה לתל אביב בחג הפורים, כדי לצפות בתהלוכת המסכות השנתית שנקראה 'קרנבל' או 'עַדלֹאיָדַע' (מילה שחידש הסופר י"ד ברקוביץ). השניים מתמקמים על גג בניין וממנו צופים, בהתפעלות של בני כפר שאינם מודעים לפרובינציאליותם ('אל תהיה פרובינציאל', אומרת הנערה לבן-זוגה), בתהלוכה העירונית הססגונית הצועדת למרגלותיהם.

סרטון אילם בן 13 דקות, המתעד את חגיגות העדלידע בתל אביב בשנים 1934 ו-1935, הונצח ביומני כרמל וניתן לצפייה כאן. סרטון זה יכול לתת לצופה בן זמננו מושג קלוש של העליצות הרבה שהביא עמו קרנבל פורים לחיי העיר העברית הראשונה.   

קרנבל פורים, 1935 (צילום: י' גל-עזר; ארכיון הצילומים של קק"ל)

השיר פורסם לראשונה, ללא תווים, בשבועון הספרותי טורים, שנדפס לקראת פורים תרצ"ד (28 בפברואר 1934).

'הוא והיא על הגג' (טורים, 28 בפברואר 1934)

בשיר ניתן למצוא סממנים מובהקים ומוכרים של ההווי התל-אביבי מאותן שנים. מוזכרים בו הקולנוען-הרקדן ברוך אגדתי שמסריט את התהלוכה, הקהל הרב שמצטופף על גגות הבניינים, ואפילו הד לבעיית הכייסוּת שפשתה בחגיגות אלה (חוה'לה מזהירה את בן זוגה: 'שמור היטב על הארנק'). אגב, ה'דג מלוח' שמתהדר בו הבחור המקריח יהודה ('יש לי דג מלוח וקרחת') אינו מאכל אלא מילת סלנג לעניבה, שכן הקשר ליד הצוואר מזכיר בצורתו ראש דג ('חָלוּץ, חָלוּץ הִנְּנִי / חָלוּץ רוֹעֶה רוּחַ / בְּלִי נַעַל, בְּלִי בֶּגֶד / בְּלִי דָּג מָלוּחַ', נכתב בשיר 'חלוץ הנני' מ-1925).

כדליקה בשדה קוצים התפשט השיר מפה לאוזן בעיר העברית הראשונה והתלהט במעגלי רוקדים, אך השרים לא הכירוהו בשם המקורי שקבע לו אלתרמן אלא בשורת הפתיחה 'מעפולה באנו הנה יחד'. 

'אגדתי במכונת קולנוע את הקרנבל מרביץ'. ברוך אגדתי, 1937 (צילום זולטן קלוגר, ויקיפדיה)

הנה הקלטה מ-1955 של שחקן תיאטרון הבימה אברהם ניניו, שר את 'הוא והיא על הגג' (בהשמטת שני בתים ובשינויים קלים נוספים):

העיר עפולה – שם מחודש שנוצר על בסיס השם פוּלֶה, הכפר הערבי הסמוך (במקביל היא כונתה גם 'עיר יזרעאל', מתוך ציפיות מופרזות שתהפוך במהרה להיות בירת העמק) – זכתה לראשונה להיכנס לטרקלין הזמר העברי. היה בכך פיצוי מה לתושבי המקום, שלראשוני המתיישבים בו, בשנת 1925, הובטח על ידי סרסורי קרקעות ממולחים, כי ליד המגרשים שנמכרו להם קום תקום האופרה העברית... 

מספר תושביה של עפולה ב-1934 לא עלה על אלף. באותם ימים היה זה יישוב במשבר, ורכבת לתל אביב הייתה בבחינת חלום באספמיה, לא פחות מבניין אופרה. תחנת הרכבת היחידה שהייתה אז בעפולה הייתה התחנה הרביעית של רכבת העמק, שחצתה את עמק יזרעאל והובילה, באיטיות הידועה שלה, נוסעים מחיפה לסוריה ולחצי האי ערב.  

המבנה ההיסטורי של תחנת הרכבת בעפולה, ולצדה מגדל המים, 2006 (ויקיפדיה)

הרוצה להבין עד כמה קטנה ושולית הייתה עפולה באותה שנה בה כתב אלתרמן את שירו, יציץ בסרטון של דקה וחצי שמתעד את חנוכת בית הספר האזורי 'עמק יזרעאל' בעפולה בשנת 1935 (הסרטון כאן). 

גלוית צבע של עפולה בשנות השלושים (אוסף ביתמונה)

ב. מחוה'לה לחנהל'ה (ואולי בעצם שרה'לה)

חלפו שנים אחדות ובשירת הרחוב התל-אביבי החל להישמע פזמון חדש שהותאם לאותו ניגון כליזמרים. גם בו כיכב זוג, אלא שבמקום חוה'לה העפולאית הופיעה בו חנה'לה, בת עיירה מזרח-אירופית, שנישאה לבנו של הגביר ומצאה עצמה בהריון קודם לחתונה. 'חנה'לה התבלבלה' קראו לשיר, אך הוא לא נדפס בשירונים ולא היה לו זכר בהקלטות התקופה, כנראה משיקולים של צניעות, אמתית או מדומה, שאפיינו אז את תרבות היישוב. מאות מחברות ופנקסי שיר בכתב יד מצויים ברשותי ואת השיר מצאתי רק בפנקס כתב יד אחד משנת 1945. על הטקסט, שכלל שלושה בתים בלבד, סימן פלוני בעיפרון X גדול, ללמדך ששיר לא מהוגן זה בטל ומבוטל.

השיר 'חנה'לה' מתוך פנקס שירים בכתב יד, 1945 (אוסף אליהו הכהן)

התשובה לשאלה, מאין הגיע השיר אל הרחוב התל-אביבי ואל סמטאות כרם התימנים ושכונת התקווה (שבהן, כפי שנראה מיד, השתמר, בעוד שבמקומות אחרים נשתכח), היא פשוטה: מן הקברטים הסאטיריים של בתי הקפה, שצצו בזה אחר זה על חוף ימה של תל אביב. שם, באווירה של קלות הדעת, כשהם משוחררים מכבלי צנזורה עצמית ושיקולים פוריטניים, היה לאמני הבימה הקלה חופש בחירה מוחלט של רפרטואר הפזמונים והמערכונים. איש לא הגביל אותם. 

למעלה מארבעים שנה חלפו מאז חיבר אלתרמן את הפזמון על חוה'לה מעפולה, ומאז שצצה לה, בד בבד, הגרסה 'הגסה' על חנה'לה הבתולה בהריון, ועד שהשיר פרץ מחדש והפך להיט. הוא היה חבוי במסתרים, כמעט שלא נוגן או הושר ורק מתי מעט הכירוהו. בשנת 1975 הוקלט השיר לראשונה בשני ביצועים שונים של זמרים ממוצא תימני: האחד בביצוע להקת צלילי העוּד, עם הסולן רמי דנוך, והשני בביצוע להקת צלילי הכרם עם הסולן דָקְלוֹן (יוסי לוי). כאמור, עד אז הפזמון לא הוקלט ולא נשמע בציבור. הנה רמי דנוך:

 

הביצועים של שתי הלהקות ה'מזרחיות' הסירו מן הלחן את הסגנון הכליזמרי המזרח-אירופי, צבעו את צליליו בגוון מזרחי ויצרו שעטנז מעניין: שילוב הבית הראשון והמקורי של 'הוא והיא על הגג' (בשינויים אחדים) עם שלושה בתים של 'חנה'לה התבלבלה' (שאף בהם חלו שינויים לעומת המקור). וכך נשארו 'עפולה' וה'רכבת' (אך נשמט היעד: קרנבל פורים התל-אביבי), ובהמשך השתמרו סממני העיירה המזרח-אירופית, ובה 'רבי' (רבי חסידי מן הסתם) ו'גביר': 

מֵעֲפוּלָה הֵנָּה יַחַד בָּאנוּ

בְּרַכֶּבֶת יוֹם שִׁשִּׁי.

יֵש לִי דָּג מָלוּחַ בַּצַּלַּחַת

וְתִסְרֹקֶת לְרֹאשִׁי. 

וְעָלַי שִׂמְלַת שַׁבָּת 

עִם אַרְנָק שֶׁל עוֹר בַּיָּד 

הוֹ אִמָּא, כַּמָּה זֶה נֶחְמָד.

יְהוּדָה הִבְטִיחַ לָהּ,

שֶׁיִּשְׁמֹר לָהּ אֱמוּנָה 

כְּמוֹ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה.

 

יֶרַח דְּבַשׁ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה

זֶפֶת אַחֲרֵי הַדְּבָשׁ.

הֶחָתָן רוֹצֶה לִהְיוֹת לְאַבָּא

בֶּן מֵחַנָּה'לֶה דָּרַשׁ.

חַנָּה'לֶה אָמְרָה לוֹ:

בֵּן, זֶה לְגַמְרֵי לֹא יָפֶה

לֹא אֹבֶה וְלֹא אֶרְצֶה.

אִם תִּרְצֶה בֵּן אוֹ בַּת

לֵךְ עֲשֵׂה לְךָ לְבַד,

כִּי חֹפֶשׁ פְּעֻלָּה לַפְּרָט.

 

יוֹם שִׁשִּׁי פָּרְצָה פַּרְשַׁת 'וַיֹּאמֶר',

בְּרִית מִילָה הָיְתָה בָּעִיר.

סְעֻדָּה נִתְּנָה כְּיַד הַמֶּלֶךְ

וּמַזָּל טוֹב לַגְּבִיר.

חַנָּה'לֶה הִתְבַּלְבְּלָה

מָה פִּתְאֹם בְּרִית מִילָה

וְהִיא עוֹדֶנָּה בְּתוּלָה.

אַךְ הַבַּעַל לֹא זָכַר

כֵּיצַד בָּא לוֹ בֵּן זָכָר

וְלִשְׂמֹחַ מְאֻחָר.

 

אֶת הַבֵּן הֵבִיאוּ אֶל הָרַבִּי

וַיֹּאמְרוּ לוֹ: רַבִּי קַח!

הִיא אוֹמֶרֶת 'זֶה לֹא שֶׁלִּי'

וְהוּא אוֹמֵר 'זֶה כֵּן שֶׁלָּךְ'.

אָז הָרַבִּי הִתְעַנְיֵן

שְׁנֵיהֶם מַכְחִישִׁים בַּבֵּן

וְזֶה דָּבָר לֹא יִתָּכֵן.

נְחַכֶּה עַד שֶׁיִּגְדַּל

אָז אוֹתוֹ מִפִּיו נִשְׁאַל:

מֵאֵין בָּאת מְנֻוָּל? 

מוזיקולוגים רבים סבורים כי שיר זה פתח את אופנת הזמר הים-תיכוני ('המזרחי'), שהתפשטה בהדרגה בזמרת הארץ (ראו למשל במאמרו של אדוין סרוסי, ‏'חנה'לה התבלבלה', תיאוריה וביקורת, 13-12, חורף 1999, עמ' 269–277; המאמר זמין לקריאה כאן).

בין כך ובין כך, הופעתו המחודשת של השיר באמצע שנות השבעים, עוררה את השאלה מי חיברוֹ ומתי? ובמילים אחרות: הייתכן כי אלתרמן, המשורר הדגול של 'הטור השביעי' ושל 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים', הנמיך את רמתו עד כדי חיבור פזמון רדוד על בתולה שנכנסה להריון, או שמא ניסה מישהו לחקותו וחיבר גרסה וולגרית על בסיס אותו לחן חסידי-עממי של 'הוא והיא על הגג' ? 

השערות רבות הועלו בנושא זה, ואין צריך לומר שלזיהוי המחבר יש גם משמעות כלכלית לא מבוטלת של קבלת תגמולים על זכויות יוצרים של שיר שהפך להיט. חוקרי אלתרמן אחדים היססו לייחס לו את הפזמון וזיהוי סופי ומוסמך לא נקבע עד כה. עורכי אתר 'זמרשת' – האתר המוסמך שמרכז מידע על שירי תקופת היישוב – נקטו זהירות כאשר דנו בשיר זה ובמשבצת שֵׁם המחבר רשמו: 'לא ידוע'. באתר ויקיפדיה, לעומתם, הכריעו בלי היסוס לטובת אלתרמן, ואף ציטטו אגדה אורבנית על נערה עפולאית בשם חנה'לה, שנכנסה להריון מבלי שהייתה מודעת לכך וברחה מן הבושה לתל אביב. הסיפור כביכול נודע לאלתרמן, שמצדו החליט להפכו לשיר ולשנות את שם הנערה לשרה'לה, רמז לשרה אמנו שהרתה בגיל תשעים.

נתן אלתרמן במערכת 'הארץ'

ג. מחנוכה לפורים: דבש וזפת

לא מכבר שלחה אליי אַיֶּלֶת הַלל כהן-אורגד מהארכיון הציוני המרכזי בירושלים צילום של  שיר בשם 'דבש וזפת' מאת פלוני ושמו זכריה שלג. השיר פורסם בעיתון ההומוריסטי ניסים ונפלאות, שראה אור בחנוכה תרצ"ד (18 בדצמבר 1933).

מיהו זכריה שלג – שאלה אילת – ומה פשר הדמיון של השיר ל'חנה'לה התבלבלה'? במילים אחרות: האם אוכל לעזור לפצח את התעלומה...

השיר 'דבש וזפת' מאת זכריה שלג (ניסים ונפלאות, חנוכה תרצ"ד)

הנה מה שהשבתי לה (תשובתי התפרסמה השבוע גם באתר הארכיון), וביתר פירוט:

א. זכריה שלג הוא שם עט של נתן אלתרמן (הראשון שפענח זאת היה ג'[צל] קרסל בחוברתו הביבליוגרפית אוצר ספרות ההומור, הסאטירה והקריקטורה בארץ ישראל, תל אביב תשמ"ד, עמ' 57, 77). לא היה זה שם עט יחיד שלו אלא אחד מני רבים. על 'סקיצות תל אביביות', שפרסם בדבר בשנת 1934, חתם 'אלף נון'; על טורי 'רגעים', שהחל לפרסם באותה שנה בהארץ, חתם 'אגב'; שם עט נוסף שלו, 'א.גם', מצאתי כתוב על שירים שחיבר בשנת 1939 להצגות הראשונות של התיאטרון הסאטירי 'כל הרוחות'. בחוברת הסאטירית כיד המלך, שגם היא ראתה אור לקראת פורים תרצ"ד, השתתף אלתרמן בשמות העט אלף נון, נא וזכריה שלג.

ב. השיר 'דבש וזפת' הוא הגרסה הראשונה והמקורית של 'חנה'לה התבלבלה'. מאז נדפס לראשונה חלו בו שינויים רבים, כבכל פזמון עממי שהתפשט מפה לאוזן ללא נוסח מוקלט מוסמך או מודפס בשירוני זמר. מילים נוספו ואחרות נגרעו, ולפחות שלושה בתים הושמטו ונעלמו לחלוטין מהנוסח המושר. בנוסח המקורי כולל השיר שבעה בתים, עשר שורות בכל בית. מנוסחי 'חנה'לה התבלבלה' שמושרים היום הושמטו שלושה בתים שתיארו את יופייה של הכלה, את לבושה וקישוטיה, את המחותנת והבדחן המשתתפים בחתונה, ואת החתן הנראה כמו מי שעשו לו חוקן והשקוהו שמן דג. 

ג. השעטנז המילולי שנוצר ב'חנהל'ה התבלבלה' המחודש הוא עניין בפני עצמו. כך לדוגמה, 'הדג מלוח (העניבה) וקרחת' מ'הוא והיא על הגג', הפך למאכל בצלחת ('יש לי דג מלוח בצלחת'); 'יום שישי, תרצ"ג, פרשת וילך' מ'דבש וזפת' הפך ל'יום שישי פרצה פרשת ויאמר' (אין בכלל פרשה כזו); ה'חתונה' הייתה ל'ברית מילה'; וירח הדבש, שבמקור (ובחיים עצמם) בא 'אחרי החתונה', הוקדם ל'לפני החתונה'.

ד. השיר המקורי נכתב לכבוד חג החנוכה של שנת תרצ"ד (1933) ופורסם בשנתון הסאטירי ניסים ונפלאות בהוצאת 'אץ קוצץ' שמאחוריה עמד צבי קְרוֹל (1948-1907), משורר, מבקר ספרותי והומוריסטן, שעל פעילותו נכתב בבלוג לפני כמה שנים (דוד אסף, 'גם הוא במחזרים: שני שירים שכתב צבי קְרוֹל לשרה פוקסמן', בלוג עונג שבת, 9 בפברואר 2018). שלוש חוברות של ניסים ונפלאות ערך והוציא קרול בשנים תרצ"ב, תרצ"ג ותרצ"ד, כולן יצאו לקראת חג החנוכה. את המונח 'אץ קוצץ' שאל קרול מפיוט ידוע של אלעזר בירבי קליר, שפיוטיו נכתבו בסגנון מקושט ושופע חידושי מילים ('אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ // בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ // לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ // כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ'). מנדלי מוכר ספרים וסופרי השכלה אחרים לגלגו על סגנון זה ומאז הפך הכינוי 'אץ קוצץ' שם נרדף לסגנון מליצי, חידתי וליצני. 

עמודי השער של 'נסים ונפלאות' (חנוכה תרצ"ב-תרצ"ד)

ה. השיר 'דבש וזפת' – הגרסה המקורית שפורסמה לקראת חנוכה תרצ"ד – קדם אפוא בחודשיים לשיר 'הוא והיא על הגג', שנכתב לקראת פורים של אותה שנה. כשנדפס 'דבש וזפת', שכותרת המשנה שלו הייתה 'פזמון בנוגע לחנה'לה', הוא נחשב בעיני מחברו למקאמה הומוריסטית ולא לשיר זמר. אלתרמן לא ציין בשום מקום לאיזה לחן התאים את המילים, ולפיכך באותה עת איש לא ידע לשיר אותו פרט לאלתרמן עצמו, שהתאים את המילים לאותו ניגון עממי מוכר. 

ו. מתי החל הפזמון להיות מושר ומי שינה את מילותיו? לכך ישנן גרסאות סותרות. אחת ההשערות הנפוצות היא, כי הנוסח עבר גלגולים ושינויים כשהושר 'בפי העם'. רפי אילן, שחקר את שירי הזמר של אלתרמן והלך לעולמו לפני כשלושה חודשים בקיבוצו עין צורים, פקפק בכך שהשיר הוא פרי עטו של המשורר המכובד, ולדבריו אין זה אלא 'פזמון רחוב גס'. אך היום ברור שאת השיר 'דבש וזפת' שירבט אלתרמן כלאחר יד בראשית צעדיו כפזמונאי, ולאחר פרסומו (בשם עט) החליט לגנזו. חודשיים אחר כך פרסם אלתרמן גרסה מהוגנת יותר. הוא ויתר על נוף העיירה ועל התקלה המביכה עם כלת בן הגביר, והעביר את העלילה לזוג פרובינציאלי מעפולה המוצא עצמו בתל אביב הצוהלת בחגיגות פורים. על 'הוא והיא על הגג' לא בוש אלתרמן לחתום בשמו.

ז. בראשית שנות הארבעים, בעבור כעשר שנים, הקציע אלתרמן את נוסח 'דבש וזפת', ומסרוֹ לידיו של מתתיהו רוזין (1950-1916), שהיה האמן הראשון ששר אותו בציבור. נותר רק הספק אם אלתרמן הוא שהשמיט שלושה בתים מהשיר, שממילא היה ארוך, או שהבתים נשכחו מאליהם לאחר שלא נדפסו ולא הושרו במשך עשרות שנים. שירת הרחוב לא תמיד מצליחה לשמר טקסטים ארוכים של פזמונים מרובי בתים. לצערנו, הקלטה של רוזין לא השתמרה.

רוזין, יליד ורשה, עלה לארץ במחצית השנייה של שנות השלושים. תחילה עבד כפועל בניין ואופה בירושלים, אחר כך עבר לחיפה והחל להופיע כזמר בבתי קפה בעיר. זמן קצר שיחק רוזין בתיאטרון 'כל הרוחות' וב'המטאטא', ולאחר מכן פיתח קריירה עצמאית של הופעות בבתי קפה לאורך חוף הים בתל אביב, בגן-מלון 'סן רמו' שליד כיכר הרברט סמואל, בקפה 'גינתי-ים' ובקברט 'סמדר' שברחוב הירקון. אלתרמן שהתרשם מהופעותיו של רוזין בבימה הקלה מסר לו, לבקשתו, פזמונים אחדים ואחד מהם היה 'דבש וזפת', שנקרא כנראה גם 'חנה'לה התבלבלה'. רוזין שר אותו בשעות המאוחרות של הלילה, לאחר שהנוכחים כבר היטיבו את לבם במאכל ובמשקה והאווירה התאימה לשירים 'נמוכים'. רוזין סיפר זאת לחברו יעקב טימֶן, שחקן 'המטאטא', וממנו שמעתי על כך. בשנה הראשונה להקמת המדינה הוזמן רוזין להופיע בניו יורק יחד עם אמני 'לי-לה-לו', מינה בֶּרְן ואלכסנדר יהלומי. כעבור שנה נקלע רוזין לקשיים כספיים, לקה בלבו ומת בניכר בטרם עת והוא בן 34 בלבד.

מתתיהו רוזין ומינה בֶּרְן על במת 'לי-לה-לו' (העולם הזה, 11 במאי 1950)

 

נספח: אלתרמן 'כיד המלך'

כיד המלך, פורים תרצ"ד (אוסף אליהו הכהן)

בחוברת ההומורסיטית כיד המלך, שראתה אור גם כן לקראת פורים תרצ"ד (1934), וגם היא בהוצאת 'אץ קוצץ' ובעריכתו של צבי קרול, פרסם אלתרמן שני שירים היתוליים: האחד, 'בתיה באמבטיה', בחתימת זכריה שלג; השני, 'שירי ספורט', בחתימת אלף נון. 

הנה הם לשמחת אוהביו של אלתרמן.