סיבוב בתל אביב: היא אמרה, אוקראינה, כלבים, חכמת רחוב, לילי ובלום

א. היא אמרה לי...

מראות מן המבואה החדשה בתחנת הרכבת סבידור.

בדורות קודמים, הצירוף 'הוא אמר לה', היה מזוהה עם סיפור קצר של יוסף חיים ברנר, שנכתב ב-1905 ונפתח במילים אלו. בסיפורו של ברנר, הבן מדבר עם אמו ומנסה לשכנע אותה בחשיבותה של ההגנה העצמית של יהודים מפני מתקיפיהם ושונאיהם, על רקע האלימות האנטישמית שהייתה ברוסיה במהלך אותה שנה. הסיפור היה למניפסט של אותם הדוגלים באקטיביזם יהודי ושוללים את הפסיביות וההכנעה.

בדור הזה, 'הוא אמר לה' הברנרי כבר נשכח לחלוטין. לנו יש את 'היא אמרה לי' הקליל, שכתב והלחין יהלי סובול, סולן להקת 'מוניקה סקס'. 'נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים'...

צילומים: איתמר לויתן

השיר, שנקרא 'מכה אפורה', נכתב ב-1995 וכמה שנים אחר כך שולב כשיר הנושא לסדרה הטלוויזיה 'פלורנטין' (2001-1997). זוג צעיר ואופטימי, כמו זה שמתואר בשיר, שרוצה היום להתחיל חיים חדשים בעיר הגדולה, יכול רק לחלום על שכירות במחיר שפוי. גם לא על חדר בפלורנטין...

הנה השיר היפה:

ב. בעד מי אנחנו?

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בראי הפילנטרופיה והגרפיטי בתל אביב.

מעניין מי הפטריוט הרוסי שקורא לפוטין להמשיך להרוס ולטבוח ולא לעצור.

ובאשר לתרומה של 80 אחוזים מן ההכנסות (אחרי כיסוי ההוצאות + ארנונה, ניקיון שמירה, ביטוח ושונות), מעניין כמה זה יוצא בסוף...

צילום: איתמר לויתן

ג. הכלבים כבני אדם

בז'אנר הזה כבר פרסמתי צילומים רבים. הנה עוד אחד לאוסף...

ברחוב אבן עזרא 7 בטוחים שהכלבים יודעים לקרוא.

צילום: אבי בלדי

ד. חכמת רחוב

מודעה על עמוד חשמל בפארק המסילה התל-אביבי. העם דורש חיבוק חברתי.

צילום: יוחנן פלוטקין

ועל תיבת סעף של חברת החשמל בשדרות נורדאו מצאנו את הציטוט מדברי חכמתו של הלל הזקן (פרקי אבות, ב ד):

צילום: איתמר לויתן

הציטוט היפה – המדויק בניקודו ומתורגם גם לאנגלית – העלה בדעתי רעיון פרוע: מדוע לא ללמוד מן היזם האלמוני ולכסות באופן מקצועי את ריהוט הרחובות האפור והסתמי הזה בעוד פסוקי חכמה, קטעי שיר, דברי מוסר ושאר רוח?

ה. מלון לילי אנד בלום

מלון בוטיק ברחוב ליליינבלום 46 שמתקרא בשם מתחכם וילדותי.

צילום: גדעון פליישמן

העכברים מדברים בלשון בני אדם: הפוגרום בקייב, 1881

קייב ונהר דנייפר, מבט ממנזר הלוורה, 2019 (צילום: דוד אסף)

הלב יוצא לאוקראינה ולאוקראינים נוכח הפלישה הרוסית הבוטה והאכזרית, שמזכירה מראות שחשבנו שלא נראה יותר. 

מן הזיכרון הקולקטיבי נשלף מיד השיר 'פראג', שכתב והלחין שלום חנוך ב-1969 (הוא היה אז בן 23!), על רקע פלישתה של ברית המועצות הזכורה לרע אל צ'כוסלובקיה ואל פראג, העיר השבויה בחלום. השיר מרטיט לבבות, כאז כן היום. שומעים פראג, וחושבים על קייב...

רק שוטה יתנבא על העתיד להתרחש. ימים יגידו האם אנו בפני סדר עולמי חדש או שהעולם כמנהגו ינהג. ובינתיים חרדה...

גורלו הטרגי של חבל הארץ הזה, המכונה אוקראינה, של תושביו המכונים אוקראינים, ושל העמים האחרים (ובראשם היהודים), שמצאו מקלט קבוע וזמני שם – פשוט לא ישוער. היחסים בין האוקראינים ליהודים, שגדשו את אוקראינה מאז המאה ה-16 (אז הייתה חלק ממלכות פולין-ליטא) ועד לשואה (אז הייתה חלק מברית המועצות שנכבשה בידי הגרמנים), ידעו עליות ובעיקר מורדות. שלושים שנות עצמאותה של אוקראינה (לראשונה בתולדותיה), מאז התפרקה ברית המועצות ב-1991, היו 'תור זהב' ביחסים בין יהודים וישראלים לבין אוקראינה ואוקראינים. וולודומיר זָלֶנסקי, הנשיא הנוכחי, הוא כידוע יהודי, שאף ביקר בישראל ורואה בנו בת ברית נאמנה. כרגע הוא האיש שנמצא על כוונת הרובה של פוטין.

מאז שנת 2003 הייתי באוקראינה פעמים רבות (הפסקתי כבר לספור כמה) והדרכתי סיורים בעריה, ובעיקר בעיירותיה: מקייב ועד אודסה, מלבוב ועד צ'רנוביץ, ממז'יבוז' ועד מונקאץ', מאומן ועד ברדיצ'ב. 

חלק בלתי נפרד מקייב המודרנית, שוחרת השלום והדמוקרטיה, הוא גם אתר הרצח באבי יאר. ובכלל, המורשת הטרגית והאכזרית של אומה זו, למן המרידות התכופות של הקוזקים בפולנים וברוסים (היהודים בסופו של דבר היו רק שחקני משנה בימי מרד חמיילניצקי, המכונים בפינו 'פרעות ת"ח ות"ט'), עבור במלחמות האזרחים בראשית שנות העשרים ובהרעבה המזעזעת בשנות השלושים ('הולודומור'), וכלה, כמובן, באימי מלחמת העולם השנייה והשואה. כל אלה נוכחים בכל עיר ועיירה והם חלק בלתי נפרד מהווי חייה היומיומי של ארץ מלומדת בייסורים זו. ובתוך הקלחת הרותחת הזו התפתחה תרבות יהודית מסורתית ומודרנית שהפכה אותנו למה שאנו.

רבים מקוראי הבלוג היו אתי בסיורים הללו, ואת החוויות שנחרטו בנו במסעות אלה לא נשכח לעולם. נחזיק אפוא ידיים בתקווה שהשפיות תחזור, ותושבי אוקראינה, שכבר הוכיחו את אומץ לבם בהתערבויות קודמות של הרוסים, יזכו לחיי חופש ודרור, שמגיעים לכל בן אנוש.

אמא מולדת. 'פסל החירות' האוקראיני בקייב (צילום: דוד אסף)

קייב והיהודים במאה ה-19

קייב, שעיני העולם נישאות אליה בימים אלה, ערש הולדתה של נסיכות רוּס האדומה, שפוטין רואה בה חלק בלתי נפרד מרוסיה של ימינו, לא תמיד הסבירה פניה ליהודים. למעשה, בתקופה הצארית ועד שלהי המאה ה-19 נאסר על יהודים לגור בתוכה ללא רישיון. המהגרים היהודים הרבים נאלצו להצטופף מחוץ לעיר, בעיקר בשכונת עוני בשם פּוֹדוֹל (היום היא חלק מהעיר), שנבנתה על גדות הדנייפר. בכל חורף עלה הנהר על גדותיו והציף את משכנות העוני שלהם, ובכל שעה הם פחדו מביקורת משטרתית אלימה, שתאתר את השוהים הבלתי חוקיים, תאסור אותם ותגרש אותם במצעד רגלי משפיל חזרה לעיירותיהם בתחום המושב.

ב-27 באפריל 1881, החל מסע אלים ומאורגן של פרעות  שכוונו כלפי יהודי העיר יֶלִיזַוֶטְגְרַד שבפלך חֶרסון. היה זה רק אירוע ראשון בגל עכור ששטף את קהילות ישראל בדרום-מערב רוסיה. המילה 'פוגרום', שמשמעה פרעות, חורבן, הרס, נשתרשה מאז בהקשר היהודי-הרוסי כמונח המתאר התנפלות בריונית מאורגנת על מיעוט חסר ישע. הפוגרומים – שנודעו בשיח היהודי הציבורי בכינוי 'הסופות בנגב' – היכו בהלם את יהודי רוסיה בפרט ואת יהודי העולם בכלל, והביאו לתמורות עצומות בתולדות עם ישראל בעת החדשה, בעיקר בשל גלי ההגירה העצומים שהבריחו יהודים מרוסיה לאמריקה.

עד סוף שנת 1881 התחוללו  מסעות שוד וביזה בקרוב למאתיים יישובים. בסך הכול נרצחו כארבעים יהודים – מספר שנחשב מזעזע, כי מי ידע אז מה ילד יום? – מספר הפצועים ומספר הנשים שנאנסו הגיע למאות רבות, וממדי ההרס הפיזי והנזקים הכלכליים אינם ניתנים כלל לאומדן. 

הפוגרום ביליזוטגרד פרץ חודש וחצי לאחר ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני. רצח זה ערער באחת את האווירה האופטימית שבה חיו עד אז יהודי רוסיה והביא לשינוי רדיקלי של המדיניות הליברלית הקודמת. הפוגרום נמשך כשלושה ימים ובמהלכו נהרג יהודי אחד ונהרסו יותר מ-700 בתים וחנויות של יהודים. משם התפשטו המהומות, כמעט בלא הפרעה, לכפרים בסביבה, והם נבלמו רק לאחר כשבוע. ברור היה שזו רק הפסקה זמנית, והלבה הרותחת עשויה לפרוץ שוב בכל רגע.  

בצהרי יום ראשון, ט' באייר תרמ"א (8 במאי 1881), החל הפוגרום בקייב. הוא נמשך שלושה ימים ותוצאותיו היו שישה הרוגים (מהם שלושה יהודים), 187 פצועים (רובם כנראה יהודים) וכ-4,000 יהודים שנשארו חסרי בית או רכוש. באירועים השתתפו כ-4,000 פורעים, שרובם היו בּוֹסְיָאקֶס, כלומר יחפנים – איכרים רוסים עניים שעזבו את כפריהם ונדדו לערים כדי למצוא עבודה. הם התפרנסו בדוחק מעבודות עונתיות בנמלים, בבתי החרושת ובמסילות הברזל, צברו מרירות רבה והיו נוחים להסתה. הם מילאו תפקיד מרכזי בכל הפוגרומים.

העיתונות הלאומנית הרוסית, שבלט בה העיתון קייבליאנין, תיארה בדרך כלל את הפוגרומים כהתמרדות טבעית ומוצדקת של אוכלוסייה מקומית למודת סבל נגד ניצול אכזרי של יסודות זרים. הדרישה להענשת האחראים תוארה כעלבון לעם הרוסי וכניסיון לחרחר ריב. על רקע זה ניתן להבין את אדישותם של הממונים על אכיפת החוק והסדר. על התנהגותו בימי הפרעות של המושל הכללי של קייב, הגנרל אלכסנדר דרֶנטֶלן, סיפר בזיכרונותיו יריבו, הגנרל נוביצקי, ראש הז'נדרמריה בפלך קייב: 

על הפוגרום בקיוב, שנמשך שלושה ימים רצופים, ועל התפשטותו חייבים היהודים להודות בלי ספק לגנרל דרנטלן ... ששנא את היהודים תכלית שנאה ושנתן חופש גמור להמון הפראי של חוליגנים ו'בּוֹסיאקים' מן הדנייפר לבוז בגלוי את רכושם של היהודים, את בתיהם וחנויותיהם, אפילו לנגד עיניו. 

יחזקאל קוטיק (1921-1847), יליד העיירה הליטאית קאמניץ ליטבסק, הגיע לקייב בשנת 1877 והיה עֵד שמיעה וראיה לאירועים. לאחר הפוגרום התמלא בתחושת גועל מן העיר, עזב אותה ועבר לוורשה, מתוך הנחה תמימה ששם ימצא מעט שקט. חצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 1881, כשהתחולל גם בוורשה פוגרום גדול, התבררה לו טעותו. 

קוטיק התפרסם לדורות בזכות ספרו ביידיש מיינע זכרונות (זיכרונותיי), שנדפס בשני כרכים בוורשה בשנים 1914-1913 וזכה לפופולריות רבה. זיכרונותיו הם מסמך תרבותי-היסטורי מן המעלה הראשונה וגם פנינת קסם ספרותית. לפני כעשרים שנה הוצאתי לאור מהדורה מתורגמת לעברית, ערוכה ומוערת של שני כרכי זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק (מאז תורגמו הזיכרונות לאנגלית, רוסית ופולנית): מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, א, אוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם, 1998; נע ונד, ב, 2005.

יחזקאל קוטיק (1921-1847)

הנה קטעים מן הפרק האחרון של הכרך השני, 'העכברים מדברים בלשון בני אדם' (עמ' 240-229) ובהם מתאר קוטיק את חוויית הפוגרום בקייב מנקודת מבטו של מי שבעיני עצמו נראה באותה שעה של אימה, לא כבן אדם אלא כעכבר. דומני שקוטיק היה הראשון שהתייחס ליהודי נרדף כאל עכבר, לימים ייקח ארט ספיגלמן את הדימוי הזה ויהפוך אותו לספרו המפורסם Maus: A Survivor's Tale (מאוס: סיפורו של ניצול).

הפוגרום בקייב, 1881

הפוגרום בקייב, 1881

יחזקאל קוטיק

מיד עם שובי [לקייב] קראתי ב'קייבליאנין' את הידיעה הקשה על הפוגרום שנעשה ביהודי יֶלִיזַוֶטְגְרַד. העיתון ה'ידידותי' מסר בכוונה תיאור ארוך ומפורט של הפוגרום. איך שדדו והיכו, איך קרעו מצעים וכרים ואיך פיזרו את הנוצות ברחוב. את הכוונה הנאצלת והידידותית של העיתון האפל הזה יכול גם ילד להבין. 

הכוונה היתה: הכו ביהודים! גיזלו אותם, קרעו אותם לגזרים! 

אימה חשכה אפפה את יהודי קייב. באחת קרסו כל התקוות ונופצו החלומות. האומללוּת היהודית חזרה ונחשפה כמו שלד עירום בכל גודלו המאיים. הרגשנו שהאסון לא הסתיים עם הפוגרום ביֶלִיזַוֶטְגְרַד וכי גורל דומה מצפה לערים נוספות. הראשונה שבהן עלולה להיות קייב... 

לנוכח האימה הגדולה השתנה גוֹן פניהם של היהודים וגוום שַׁח. מה עושים? 

היו מי שלא הצטיינו באופטימיות יתרה. יהודים אלה סירבו לחכות עד שיבואו לשדוד אותם ולהכותם. הם הותירו מאחוריהם את כל רכושם ונסעו לאמריקה. כשנפרדתי מהם זלגו עיני דמעות רותחות ולבי נחמץ בקרבי. 

בתוך זמן קצר התברר לנו שבקייב אכן יהיה פוגרום, שקייב תהיה הראשונה... עדויות לכך נמצאו לא רק בגוי שברחוב ובמבטו, אלא גם באוויר המחניק, בכתלי הבניינים, באבני הרחוב... 

חיכינו... לא היתה ברֵרה אלא לחכות. לאן נברח? אלוהים שלי! 

אחר כך כבר נשמעו דיבורים מפורשים. היחפנים, שעבדו על שפת הדנייפר ומספרם בקייב הגיע לאלפים, כבר אמרו בגלוי שייגשו ל'עבודה'. הם דיברו על העבודה הזאת בגאווה, משום שכנראה הרגישו את הקרקע יציבה מתחת לרגליהם: "את העבודה הזאת נעשה טוב יותר ממה שעשו ביֶלִיזַוֶטְגְרַד." 

אחרים אפילו הרחיקו לכת: "אנחנו לא נשדוד, רק נהרוג! נשחט!" 

קשה מאוד לתאר את מצב רוחו של יהודי הממתין לפוגרום. זו מטוטלת איומה שנעה חרש בין מוות לחיי אימה: מוות – חיים, מוות – חיים. כך מן הסתם מרגישים בני צאן המובלים לשחיטה. 

גרוע מן הפוגרום הוא העלבון הכרוך בו: כוחם הגס של השיכורים, הגובר על חולשתם האצילית של חסרי הישע, כוחם של אלה המשתוקקים להיות הראשונים שירימו יד על יהודים, נהנים לראות את קומתם השחה, את צערם, את אסונם של היהודים שזעקתם אינה נשמעת. עכשיו הרחוב הוא שלהם. הלמות מצעדם מהדהדת על המרצפות, ואוזנו של היהודי, החומק ברחוב כמו צל, קולטת בכאב את צרחות הרחוב האפלות והמרושעות, שעדיין לא הגיעו לכלל מעשים: "נחתוך לכם את הבטן...!" 

אבל האימה דרכה לצמוח ולגדול, ובכל שעה שעברה הלכה והגבירה את לפיתתה בנו. לא רצינו לא לאכול, לא לשתות, לא לראות, לא לשמוע, לא לנוע. 

ישישים שכבו במיטותיהם ועצמותיהם הזקנות רָחֲפוּ ונתפּוֹקְקוּ כמו זרדים יבשים באש גדולה. 

ילדים חדלו ממשחקם ובעיניהם הקטנות קפאו האימה והשאלה שלא היה לה  מענה. לילדים הטובים והיקרים היתה רק שאלה, ואילו המבוגרים שתקו... 

אחר כך כבר ידענו את היום, אך עדיין לא את השעה: "זה יתחיל ביום ראשון..." 

באותו זמן גרתי בביתו של נוצרי צעיר כבן שלושים ושמו לַשְׁקֵרוֹב. מלבד  הבית היו בבעלותו גם עסקי טבק ומסחר בעצים. הוא ואשתו הצעירה והיפהפייה היו אנשים ליברלים וטובי לב, ובביתם רחב הידיים התגוררו ארבע משפחות יהודיות. היו להם יחסים טובים מאוד עם דייריהם היהודים. לא פעם הביעו את השתוממותם הכנה על שאין שכרות אצל יהודים, על השקט שמתנהלים בו חייהם ועל חיי המשפחה היציבים שלהם. 

כשנכנסה אלינו בעלת הבית בשבת שלפני הפוגרום, נעתקו לרגע המילים מפיה. היא הביטה סביבה אובדת עצות ואז פרצה בבכי. 

מדוע בכתה? וכי מדוע בעצם שלא תבכה? היא היתה צעירה יפה והגונה ובעלת נשמה טובה. אחר כך נודע לנו, שמלבד הדמעות גם העמידה לרשותנו 'מקום מחסה' – מקור לנחמה. כדי להגן עלינו ארגנה כוח קטן, שהורכב מפקידים שעבדו אצלה ומאחֵיה. תפקידם היה לשמור עלינו ולא להרשות לפגוע בנו. כן, פשוט לא לאפשר. 

התנהגותה הנלבבת והרחומה הביאה אותי לידי התרגשות. חשתי כאילו היא מטיפה אגלי טל חמימים על לוח לבי. אבל אם אודה על האמת, הרבה אמון לא היה לי ב'צבא' שלה. חושי הטבעיים הזהירו אותי, שכאשר יתחיל כל זה, ייתכן מאוד שגם הם יהיו שם... מי יכול לסמוך על ידיים של גוי ברגע כזה? 

אלה שהיו צמאים לדם יהודי, שחמדו את הרכוש היהודי, דייקו כמו שעון. ביום ראשון בצהריים זה התחיל... 

זהו זה! זהו זה! זהו זה! 

ואם עוד נותר יהודי אחד מתוך עשרת אלפים ולו ספקות, הרי עתה יכול היה לשמוע: צרחות פראיות, ניפוץ שמשות, ניתוץ רהיטים, פיצוץ מנעולים. כל זה התחיל לא הרחק מאיתנו... 

הצרחות גברו והתקרבו. קולות ניפוץ השמשות והרהיטים החרישו אוזניים. 

ייתכן שהייתי מבולבל ועיני טחו מראות, ואולי היתה זו המציאות, אך את השמירה שהבטיחה בעלת הבית היפה והטובה שלי לא ראיתי. שום שמירה לא היתה. האינסטינקט שלי היה מן הסתם נכון. 

כפי שנהגו כולם, גם אנו, בני ארבע המשפחות שהתגוררו בבית, רצנו כדי לתפוס מחסה. נמלטנו לתוך אָסָם תבואה שהיה בחצר, ועמנו הנשים והילדים. האסם היה גדול וחשוך ובולי עץ היו מונחים בו. נצמדנו בנשימה עצורה לעצים האילמים והקרים, ולפתע פתאום פרצו הילדים בבכי. ילדים הם יצורים תמימים: בוכים כשהלב מבקש לבכות. אבל אצלנו התחדדו העיניים, ובשפתיים חשוקות עד זוב דם איימנו עליהם: "לא לבכות! לשתוק! הפורעים באים! שיהיה שקט! אתם שומעים – ש-ש-ש-ק-ט!" 

הילדים קפאו במקומם, עיניהם קרועות לרווחה ופניהם הקטנות רטובות מדמעות.  

הילד שלי, שלא ידע מה פירוש 'פורעים', לא פסק מלבכות. בכיו הלך וגבר, והיות שלא יכולתי להרגיעו, סתמתי את פיו הקטנטן בידי, כדי שהפורעים לא ישמעוהו ולא יגלו את מקומנו. 

בתוך זמן קצר הבנו שהאסם איננו מקום מתאים. עליית הגג טובה הרבה יותר... יש בה משהו יהודי יותר. יהודי אוהב עליות גג, ועל כן נדדנו לשם. 

כאן צצה בעלת הבית שלנו, בעלת לב הזהב, וחסמה את דלת עליית הגג בעצים, כדי שיהיה בטוח יותר. רצינו לנשק את ידיה, אך לא מתוך הכרת טובה או אצילות נפש אלא מתוך שִׁפְלוּת רוח מבחילה של חיה מפוחדת, כמו עכברים שניצלו לרגע מציפורני חתול. 

סביב-סביב צעקות ויללות, שוד ושבר, מכות והרג. דומה היה שאנו שומעים את חרחוריהם החנוקים של יהודים גוססים הנאבקים במוות. 

כך עבר עלינו לילה קודר, ליל עליית הגג... מדוע נעלה אותנו בעלת הבית מאחורי קרשים? וכי לא מוטב שיהרגו גם אותנו? במקום להסתתר ולהאזין מרחוק ליללותיהם של יהודים מוכים, היה טוב ויאה יותר למות. 

אבל אנחנו לא היינו כלל בני-אדם, היינו עכברים. 

לילה כבד כעופרת עבר עלינו בעליית הגג, וכשחדרו קרני אור היום מבעד לחריצים הבטנו סביבנו: פנים חיוורות כמת, עיניים יוצאות מחוריהן, פיות מעוותים. שתקנו. התביישנו להסתכל זה בעיני זה, התביישנו לשוחח זה עם זה. 

הילדים הקטנים החזיקו מעמד טוב מאיתנו. הם שכבו חלשים וזנוחים, אך בעיניהם הקטנות והפקוחות לרווחה היתה מעין שלווה פילוסופית. 

כאשר התחזק אור היום העזנו להציץ החוצה בעד חרכי עליית הגג. רצינו לדעת מה קורה ברחוב שלנו. 

אינני יודע מי 'עבד' באותו הרגע ברחובות אחרים, אבל בסימטה שלנו היו רוב המשתוללים נערים יחפים כבני שתים-עשרה, שאחזו בידיהם מוטות ברזל, דְּקָרִים וגרזנים. מתוסכל וכועס התבוננתי מבעד לחרכים במלאכי החבלה הללו: אבות טיפשים שכמותנו. מסתגרים בעליית גג ויושבים באפס מעשה. לכו לרחוב! צאו החוצה ולכו אל הרחוב! מצווה לצאת מכאן. 

אבל היינו פחדנים נוראים, ויומיים התבודדנו בייסורים ובאימה באותה עליית גג. 

שתי יממות, זה הזמן שנמשך הפוגרום. 

מדי פעם חשנו רצון לקחת סכין ולהרוג את עצמנו. תשוקה כזאת תוקפת ברגעי 'הארה', כשמשתוקקים לדבר-מה והפחד עוזב אותך לרגע קט, כמו שקורה לא אחת לאחר כאב שִניים חזק... 

ברגעים כאלה נחמץ הלב על הילדים התמימים שלא חטאו. הם בוודאי רוצים לאכול ולשתות – הרעב והצמא מציקים להם – אבל מה נותנים להם? 

אך הנה נישאות באוויר צרחותיהם הפראיות של הפורעים, ושוב שוכחים את הכול, ושוב נופלת עלינו אימה חייתית ואנו מאבדים לגמרי את השליטה. 

בלילה השני כבר היינו על סף עילפון. שכבנו שם חסרי נשימה. הילדים אף הם לא השמיעו קול. לא היה אפשר לדעת אם חיים הם או מתים. ה'אפרוחים' הנבונים והמופלאים הללו הבינו שאין בכוחנו לעזור להם כעת, ושתקו. מדי פעם נשמע רק מלמולם השקט של העוללים יונקי השדיים: נשמתם פרפרה בקרבם, אבל איש לא נתן עליהם את דעתו. 

כשעלה השחר אחרי הלילה השני נדמו בהדרגה הצווחות הפראיות של הפוגרום. אט-אט ירדה דממה, שקט. החתול עזב, ככל הנראה, ואנו, העכברים, הרמנו את הראש. וכשהרימו העכברים את ראשם, מיד החלו לדבר בלשון בני-אדם: 

"נראה כאילו שזה נפסק?" 

"לא שומעים..." 

"שקט..."

"הגיע הסוף..." 

"אולי כדאי לרדת?" 

"חכה, נדמה לי שאני שומע צעקות..." 

"מה אתה מדבר?" 

"אני שומע משהו..." 

"לא, זה רק נדמה לך..." 

"אהה..." 

"שקט עכשיו..." 

"אולי אתה צודק..." 

"לא..." 

"תקשיב טוב יותר..." 

"בכל זאת יש שקט..." 

"ששש..." 

"ולי בכל זאת נדמה..." 

"ולי נראה..." 

"אני מפחד..." 

"אהה..." 

"שקט..." 

"באמת שקט..." 

"שקט..." 

"אתה בטוח?..." 

"שקט, שקט..." 

ברגע זה שמעו העכברים מישהו זוחל על עליית הגג. מיד עצרו העכברים את נשימתם וזיעה קרה אחרונה כיסתה אותם. אבל זאת היתה המשרתת של בעלת הבית. היא באה לבשר לנו שכבר אפשר לרדת. 

אתם שומעים? אפשר לרדת! חזרו על כך שוב ושוב: אפשר לרדת, אפשר לרדת, אפשר לרדת! 

העכברים קמו והלכו, אבל אבוי להליכתם. רק בקושי רב ובמאמץ גדול הצליחו לעמוד על רגליהם ולרדת מעליית הגג. 

כולם התאספו בדירתי. בעלת הבית נכנסה פנימה ואיתה בעלה ואחִיה. הם היו המומים בראותם אותנו, ובעלת הבית התחלחלה... העכברים נראו נפלא. 

הזעזוע הזה שנגרם לה הוציא מאיתנו את מעט הכוח שעוד נשאר בנו. לבנו נכמר מרחמים עצמיים ומרחמים על הילדים. פרצנו כולנו בבכי תמרורים, בקול רם, כפי שבוכים יתומים מפוחדים הנרדפים בידי אם חורגת ואכזרית. 

אינני זוכר איך ומתי נפסק הבכי. כנראה, בעלת הבית היתה אחראית לכך. היא  התעשתה מיד והצליחה להרגיע אותנו. בסופו של דבר, לא היא היתה מוטלת בעליית הגג. 

התחלנו לטפל ב'אפרוחים', אחד קיבל חלב, השני – תה מן הסמובר של בעלת הבית, שהביאה המשרתת. אנחנו, המבוגרים, לא היינו מסוגלים לטעום מאומה. הראש הסתחרר כמו אחרי אלף שנות רעב. 

אחר כך הגיע שוטר המקוף. הוא הודיע לנו שכבר אפשר לצאת לרחוב, עכשיו כבר שקט ורגוע, ואפשר אפילו לפתוח את החנויות. 

חן-חן לך על הבשורה. שוטר נהדר... עכשיו, הוא אומר, כבר אפשר ללכת ברחוב. אכן, שוטר נפלא. 

אף על פי שזה היה קשה, בכל זאת יצאתי החוצה לרחוב של אותה אם חורגת. שקט היה שם, כמו אחרי מלחמה. מכרַי וידידַי, כפי שהתברר לי, ידעו אף הם חוויות דומות לשלי. היה זה פחד 'ותו לא', והרי פחד אינו גורם שום נזק... 

קהילת יהודי קייב חרבה כליל. זה היה היעד של הפורעים והוא הושג בשלמות, שכן גם היהודים העשירים שלא נשדדו פשטו את הרגל. העיר נראתה כמו אחרי רעידת אדמה. יהודים הזדקנו בתוך ימים ספורים, ולבד מאנחה עמוקה לא היו מסוגלים להוציא הגה מפיהם. ברחובות רבים, בייחוד ברובע פּוֹדוֹל, היתה האדמה מכוסה נוצות, חולצות קרועות, כלים שבורים ורהיטים מנופצים. 

רובע פודול בסוף המאה ה-19, ברקע נהר דנייפר (ויקיפדיה)

אחר כך נראו פעמים תכופות יותר קבוצות של פורעים המובלים ברחוב בדרכם לתחנת המשטרה, והיתה בכך נחמת מה לרגשותיהם הפגועים של היהודים. בכל זאת עדיין יש זכר לחוק וסדר, עדיין יש גבול לרצחנות ולחייתיות. אבל עד מהרה התברר כי אין זה כך. הפורעים שוחררו מהמשטרה בתוך זמן קצר ואחר כך הסתובבו ברחובות וחיוך לגלגני על פניהם. 

כעת היה ברור שאין לנו על מי לסמוך (היו כאלה שעדיין קיוו). 

דבר זה התחוור ביתר שאת בשעה שברחובות נתלו כרוזי התראה מטעם המושל, שבהם נכתב שאם יתחדשו 'הפרות הסדר', הוא יורה להפעיל כלי נשק ולירות בפורעים. כלומר, קודם לכן לא יכלו לנהוג כך... 

הפוגרום התנהל לכל פרטיו ודקדוקיו: אונס נשים, הכאת חולים, ניפוץ רהיטים, שוד חנויות והעברת הביזה לכפרים. 

בין בתי המסחר היהודיים הגדולים שנפגעו במיוחד היו עסקי המכולת של רוזנברג, שניזוקו בסכום של כמיליון רובל, בית מגוריו של ברודסקי, שנבזז כל כך עד שלא היה אפשר לאמוד את הנזק ועוד אחדים. 

במבנה צבאי גדול אחד כונסו כל היהודים שנשארו ללא קורת גג. לשם הובאו גם כל החולים והנשים הכורעות ללדת. הם היו מדוכאים לגמרי מרוב פחד, בייחוד הנשים. נורא היה להביט בהן – מצאו להן זמן ללדת... צירי הלידה עברו עליהן באותו מבנה צבאי, מוקפות יהודים זרים שלא היה להם לאן ללכת, אנחות חולים ובכיות אימה של בריאים. התמונה הזאת נצרבה כאש תמיד בזיכרונו של כל מי שהיה עֵד לה. 

אבל אחר כך נודע לנו שהפוגרום בקייב עבר ב'חסד'. בבַּלְטָה ובנְיֵיז'ין היה גרוע פי אלף. האכזריות שם היתה גרועה מזו של הנוראות בחיות הפרא צמאות הדם. 

כחמשת אלפים יהודים נסעו לאמריקה מיד אחרי הפוגרום. 

המוני יהודים, נשיהם וילדיהם חזרו לתוך 'התחום' – אולי ימצאו שם מקום כלשהו שיוכלו לנוח בו בשלווה. 

פרנסה, מסחר, חיים – על כך לא חשבו כלל. חיפשו רק פינה שקטה שלא ישרור בה הפחד, מקום שלא יתנפלו בו עליך אוחזי גרזנים ומוטות ברזל, שלא יאנסו בו את בנותיך, שילדיך לא יאלצו להתגלגל במשך יומיים בפחד מוות בעליית גג, מקום שלא תיהפך בו לעכבר. 

גם אני, כמובן, לא רציתי להישאר עוד בקייב. שהעיר הזאת תסתדר בלעדי. הרחובות הגעילו אותי, הגויים עוררו בי בחילה. לא יכולתי עוד לנשום את האוויר של קייב. 

ידידים טובים ניסו לשכנע אותי להישאר: "הרי בכל זאת אתה יהודי, לאן תרוץ?" אבל לא שמעתי לעצתם. אינני רוצה עוד לעבוד לפרנסתי בקייב, שתיקח הרוח את כל הפרנסות שלי. החלטתי לנסוע לפולין, לוורשה. 

הפולנים – כך חשבתי אז (היום אני חושב קצת אחרת) – לא יעשו פוגרומים ביהודים. הפולנים הם אומה תרבותית, שטעמה ייסורים ופחד די והותר. הם עצמם מבינים היטב מה פירושה של טרגדיה לאומית, מה פירוש להיות מושפל, מעונה, חנוק. 

עזבתי את קייב תשוש ושבור. 

(עמ' 238-231)

'מקום יערות ושדות': מסע לראדי, כפר הולדתו של ביאליק

יער, בית ושלולית בכפר ראדי (כל הצילומים: דוד והלל אסף)

א. 'נוה שאנן מלא יופי צנוע': ביאליק נזכר בראדי

בתמוז תרס"ג (1903), בהיותו בקישינב אליה הגיע כדי לתעד את זוועות הפוגרום, חיבר חיים נחמן ביאליק – בן שלושים  בסך הכל, אבל כבר נושא בתואר המחייב 'המשורר הלאומי' – איגרת אוטוביוגרפית מרתקת. איגרת זו, על ארבעת נוסחיה, נשלחה אל יוסף קלוזנר לבקשתו, והיא המקור החשוב ביותר לשחזור חייו של ביאליק עד אותה עת.

וכך פתח ביאליק את דבריו:

פ' לחובר (עורך), אגרות חיים נחמן ביאליק, א, דביר, תרצ"ח, עמ' קנז-קנח

בגרסה השנייה של איגרת זו הרחיב ביאליק את היריעה ותיאר בהרחבה את הכפר. התיאור מעט ארוך, אבל לשונו זְהַב פַּרְוָויִם:

פרקי חיים בארבע גרסאות כתובות בידי חיים נחמן ביאליק, תרשיש, תש"ד, עמ' מא-מה

'ערבת מישור רחבת-ידיים פרושה עד אפסי ארץ. כולה עטופה דשאים דשנים ורעננים
ורקומה כולה ציצי בר מכל הגונים: לבנים, צהובים, כחולים ואדמדמים'

ביאליק העיד על עצמו כי השיר 'גַּמָּדֵי לָיִל', שאותו כתב בשנת 1895, מבוסס על חלום בהקיץ, חזיון שנגלה לו בכפר ראדי כאשר היה ילד כבן ארבע. חזיון זה נצרב בעמקי נשמתו ואותו זכר היטב גם בבגרותו. בשיר הוא מספר על שני טורים של גמדים, 'שבעה שבעה', הפוסעים בשבילי הכפר לאור הירח, שרים ורוקדים בחורשה שלמרגלות הגבעה. עם עלות השחר הם נעלמים ועמם נמוג גם החלום. הנה השיר:

לְאוֹר הַיָּרֵחַ, הַזֹּלֵף

בְּנַחַת בִּתְכֵלֶת הָאַוֵּר,

הַמְשַׁכֵּר הַלֵּב כַּחֲלוֹם זָהָב,

וּכְמִקְסָם עֵינַיִם יְעַוֵּר; 

לְאוֹר הַיָּרֵחַ בַּלָּיְלָה,

עֵת יִצְלַל מְלֹא תֵבֵל בַּדְּמָמָה,

וּבְסוּת אוֹר קִפָּאוֹן תִּתְעַלֵּף

הַחֹרְשָׁה בְּתַחְתִּית הָרָמָה; 

וּבֵין הַצֶּאֱלִים בַּחֹרְשָׁה

כְּעֵין רֶשֶׁת כֶּסֶף מְזֹרָה,

יִרְעֲדוּ עַל-רֹךְ הָעֲשָׂבִים

עֲגִילִים וּגְלִילִים שֶׁל-אוֹרָה; 

וּבְאוֹר רַךְ וָזַךְ כִּמְזֻקָּקִים

עַל-מוֹרַד הַגִּבְעָה מַזְהִירִים –

לֹא אַבְנֵי חֵן וְסַפִּירִים –

רִבֹּאוֹת רְסִיסִים בְּהִירִים… 

אָז תֵּרֵד מַקְהֵלַת גַּמָּדִים

בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה בִּרְנָנָה,

שַׁאֲנַנָּה כַּחֲלוֹם יֶלֶד קָטָן,

עֲנֻגָּה כְּקֶרֶן הַלְּבָנָה; 

וּצְנִיפִים עֲגֻלִּים וּשְׁחֹרִים

יִצְנְפוּ רָאשֵׁיהֶם הַקְּטַנִּים,

וּפְנֵיהֶם מוּעָדוֹת הַיַּעֲרָה,

שָׁם לַחְפֹּר מִכְמַנִּים, מִכְמַנִּים. 

וּבְלֶכְתָּם יִנְעֲרוּ אֶת-נִטְפֵי

הַטַּל מִן-הַדְּשָׁאִים, וּנְפוֹצוֹת

הָרְסִיסִים הַזַּכִּים כִּבְדֹלַח

מַתִּיזִים נִיצוֹצוֹת, נִיצוֹצוֹת.

כֹּה הָלֹךְ וְרַנֵּן יֵרֵדוּ,

עֲרוּכִים בַּטּוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה,

עַד בֹּאָם בַּעֲבִי-צֵל הַחֹרְשָׁה,

הַנָּמָה בְּתַחְתִּית הַגִּבְעָה. 

אָז כֻּלָּם יָפוּצוּ בְשָׁאוֹן

וּבָאוּ אֶל-בֵּין הָאַלּוֹנִים,

בִּמְקוֹם מֵעֵין רוֹאִים נִצְפָּנוּ

בַּקַּרְקַע מַטְמוֹנִים, מַטְמוֹנִים. 

הֵם בָּאִים – וּבְשִׁפְעַת הַצְּלָלִים

תִּתְאַחַד עֲדַת הַגַּמָּדִים,

יִתְלַכְּדוּ וִירַקְּדוּ כִּגְדָיִים,

וְצָהֲלוּ צָהֳלַת יְלָדִים.

וְכִתְמֵי הָאוֹרָה הַחִוְרִים

יְרַצְּדוּן עַל-שְׁחוֹר מְעִילֵיהֶם,

יַחֲלִיקוּ עַל-רוּם מִצְנְפוֹתָם,

יִקָּלְעוּ בִּקְוֻצּוֹת רָאשֵׁיהֶם. 

וַעֲיֵפֵי מְשׁוּבָה יִפֹּלוּ,

יִשְׂתָּרְעוּ בְּצֵל הָאַלּוֹנִים,

וְחָפְרוּ מִשָּׁם וְהוֹצִיאוּ

מַטְמוֹנִים הֲמוֹנִים, הֲמוֹנִים. 

וּלְאוֹר הַיָּרֵח הַבָּהִיר

בִּצְחוֹק צָלוּל, צַח, צְחוֹק יְלָדִים

תְּשַׁעֲשַׁע עַל-מְאוּרַת הַזָּהָב

וּתְצַחֵק עֲדַת הַגַּמָּדִים. 

וּצְלִיל דִּינְרֵי זָהָב וָכֶתֶם,

וּבְרַק אַבְנֵי-חֵן עִם אוֹר סַהַר

יִתְעָרְבוּ בִּצְחוֹק הַתַּעֲלוּלִים,

יַרְעִישׁוּ דּוּמִיַּת הַיָּעַר. 

וּצְחוֹק וַעֲלִיצוּת וְזָהָב –

אַךְ, הָהּ! לַכֹּל תִּכְלָה וְאַחֲרִית –

הֵחָפְזוּ, גַּמָּדִים! – הִגִּיעַ

זְמַן קְרִיאַת הַגֶּבֶר שֶׁל-שַׁחֲרִית. 

אָז תֶּחֱרַד הָעֵדָה וְקָמָה,

וַעֲרוּכִים בַּטּוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה

יָשׁוּבוּ מַחֲרִישִׁים וְנוּגִים,

יָשׁוּבוּ בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה. 

וּבְהָלֵט הַסַּהַר הַנִּכְלָם

אֶת-פָּנָיו הַחִוְרִים מִלְמָעְלָה,

יָבֹאוּ בַצֵּל הַגַּמָּדִים,

יִמּוֹגוּ כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיְלָה.

גמדי ליל, הוצאת ברלוי, תל אביב, 1933 (Bidspirit)

ב. מי יודע כפר ראדי?

מקומות בחייו של ביאליק (על פי תחנות חייו): ראדי, ז'יטומיר, לישטין וקורוסטישיב

אל כפר ראדי שבפלך ווֹלין, מקום גידולו של ביאליק (לא בהכרח מקום לידתו), רציתי להגיע כבר מזמן. אך על משקל 'מי יודע עיר לישטינא?' – אליה הגעתי בשנת 2016 ועליה כתבתי כמה רשימות בבלוג – אפשר לשאול 'מי יודע כפר ראדי?', שכן מיקומו המדויק לא היה ברור אל-נכון.

כך למשל, החוקרת האמריקנית שרה פיינשטיין, שכתבה בשנת 2005 ביוגרפיה באנגלית על ביאליק, זיהתה את ראדי עם העיר רדומישל, מצפון-מזרח לז'יטומיר (Sara Feinstein, Sunshine, Blossoms and Blood: H.N. Bialik in His Time). כשביאליק נולד חיו בראדומישל אלפי יהודים, וזיהוי זה אינו מתקבל על הדעת.

במאמר שפרסם לראשונה בעיתון הארץ בשנת 2003 חשף שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, תעודה שעל פיה נולד ביאליק ב-6 בינואר 1873 בכפר בשם איווניצה (מאמרו פורסם שוב בשנת 2012: 'מתי נולד המשורר הלאומי? לפתרונה של חידה שנעלמה אף מביאליק עצמו', NRG בלוגים). אבנרי שיער שבני משפחת ביאליק עברו מאיווניצה לראדי כאשר היה חיים נחמן בגיל רך מאוד. הביאליקים גרו בכפר ראדי שש שנים, עד שנת 1879, ואז עברו לעיר הסמוכה ז'יטומיר.

לפני כמה חודשים פנה אליי אסף ברטוב, העורך הראשי של פרויקט בן-יהודה, וסיפר לי שלרגל ענייניו באוקראינה טרח והגיע לכפר ראדי. 'האם תרצה צילומים מהמקום'? שאל אותי אסף. 'בוודאי ובוודאי' עניתי. אסף הגיע לשם בעקבות רשימתי הנזכרת על 'עיר לישטינא', וזיהה את המקום עם כפר נידח ושמו ראדה (וברוסית ראדי), השוכן מרחק שני ק"מ בלבד מלישטין.

כששיתפתי את חברי פרופסור אבנר הולצמן בשמחת הגילוי הוא הביע פקפוק בזיהוי, שכן עומדת לרשותנו עדות אחרת וממנה עולה כי ראדי האמיתית נמצאת במקום אחר לגמרי. הולצמן התייחס לשאלה זו בביוגרפיה הנהדרת שכתב על ביאליק ובה ציטט מעט מזיכרונותיו של שלמה חובב-ויליניץ (1948-1871), יליד קורוסטישיב (Коростишів), שהתיידד עם ביאליק בימי לימודיהם המשותפים בישיבת וולוז'ין (הולצמן כתב בטעות כי שמו היה שמואל, אך שמו היה שלמה):

אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, סדרת 'גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי', מרכז זלמן שזר, תשס"ט, עמ' 32

ביאליק גר בקורוסטישיב לאחר נישואיו למאניה אוורבוך (מאי 1893), שהוריה גרו במקום. הוא היה אז בן עשרים ורעייתו בת שבע-עשרה ובמשך כשלוש שנים (עד תחילת 1897) עבד מי שיהיה גדול משוררי ישראל כפקיד יערות בחלקת יער חכורה הרחוקה כעשרים ק"מ מבית רעייתו הטרייה. כמו בסיפורים על חיי הבעל שם טוב קודם להתגלותו, כך היה גם עם ביאליק: במשך השבוע חי ביער ובערבי שבתות וחגים שב לבית רעייתו והוריה.

חובב-ויליניץ סיפר כי בקיץ 1893, כאשר ביקר בבית הוריו בקורוסטישיב, הציע לו ביאליק להצטרף אליו לטיול רגלי לכפר הולדתו, שאליו חש געגועים. לדבריו, היה זה מהלך של כשבעה קילומטרים ביער. הכפר ראדה שממערב ללישטין רחוק מקורוסטישיב כשלושים ק"מ וממילא אינו יכול לבוא בחשבון.

חיפוש קצר במפת גוגל העלה כי הולצמן צדק; ראדי האמיתית נמצאת לא הרחק מקורוסטישיב ושמה האוקראיני הוא ראדיווקה (Radivka). כאן היה נוף ילדותו של ביאליק, כאן חזה ב'גמדי הליל', כאן הייתה הבריכה וזהו גם הרקע לתיאורי הכפר בפרק הראשון של 'ספיח' ('כפר מולדתי וחלומי') ובסיפור 'החצוצרה נתבישה', ובעיקר לשורות המרגשות בשיר 'אחד אחד ובאין רואה' (1905), שהנה מעט מתוכו:

וְאוּלָם בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת, בְּחֵיק תֵּבֵל וּבְאוֹצַר עוֹלָם,

בִּמְקוֹם לֹא-יִכָּחֵד מְאוּם וְלֹא-יִמָּחוּ עִקְּבוֹת דָּבָר,

הֲלֹא שְׁמוּרָה עַד-הַיּוֹם בְּעֵינָהּ וּבְעֶצֶם תֻּמָּהּ,

כַּחוֹתָם עַל יְמִין עֶלְיוֹן, דְּמוּת יַלְדוּתִי הַקְּדוֹשָׁה,

וּמִחוּץ לַחֲלִיפוֹת עִתִּים, לֹא-נִפְגֶּמֶת וְלֹא-נִכְתָּמֶת,

כְּאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, עוֹד תִּזְרַח אֵלַי מִמִּשְׁבַּצְתָּהּ,

צֹפִיָּה הֲלִיכוֹתַי מִמֶּרְחָק וְכָל-צְעָדַי תִּסְפֹּר,

לִי יִרְעַד עַפְעַפָּהּ וְעָלַי עֶדְנַת זָהֳרָהּ;

וְנוֹף מְכֹרוֹתַי הָרָחוֹק, נְאוֹת יַלְדוּתִי וּמִסְגַּרְתָּהּ,

עֲפַר שָׁרְשִׁי, מַעְיַן רוּחִי, נְעִים גַּעְגּוּעַי וְהֶגְיוֹנָי,

פִּנַּת יִקְרַת-לִי עַל-פְּנֵי תֵבֵל וּתְרוּמַת עַפְרוֹת אָרֶץ;

אֵין רַעֲנָן לִי מִירַק דִּשְׁאוֹ וְאֵין מָתוֹק לִי מִתְּכֵלֶת שָׁמָיו;

זִכְרוֹ כַּיַּיִן הַטּוֹב לֹא-יָפוּג לָעַד מִדָּמִי,

וּבְלִבִּי יַלְבִּין נֶצַח זֹךְ שִׁלְגּוֹ הָרִאשׁוֹן –

נוֹף מוֹלַדְתִּי, מְלוֹן רֵאשִׁיתִי וְרֹאשׁ מַרְאֵה עֵינָי,

חֶבֶל שַׁאֲנָן וּבוֹדֵד, צָנוּעַ בְּיִפְעַת עֲלוּמָיו,

שְׂפוּן הָרִים וִיעָרִים וּצְעִיר שָׁמַיִם וָאָרֶץ,

מְשַׁלֵּחַ שְׁבִילָיו בַּעֲמָקִים וּמִשְׁעוֹלָיו בְּקָמוֹת זָהָב

וְחֹרֵז דּוּמָם יָמִים וְלֵילוֹת

[...]

וּנְוֵה הוֹרַי הַדַּל, קַן-מִבְטַחִי וְאֹהֶל שְׁלוֹמִי,

מְעוֹן אוֹר פְּנֵי אֵם, מַחֲבֵא כְנָפָהּ וְצִלָּהּ,

אוֹצַר נִיחוֹחֵי נְשִׁיקוֹתֶיהָ וּמַצְפּוּן רֵיחַ חֵיקָהּ –

הֲלֹא גַם-הוּא בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם בִּכְפַר מֶרְחַקִּים,

עַל-רֹאשׁ גִּבְעָתוֹ הַקְּטַנָּה בְּצֵל עַרְמוֹן עָבֹת,

עוֹדֶנּוּ נָטוּעַ בִּמְקוֹמוֹ וּמַרְאֵהוּ כִּימֵי קֶדֶם:

מִצְעָר, לָבָן וְנֶחְמָד, שְׁפַל גַּג וּזְעֵיר אֶשְׁנַבִּים,

זִיזָיו רְפוּדִים אֵזוֹב וּמִבְּקִיעָיו יָצִיץ הֶחָצִיר,

גַּנִּים עֹטְרִים לוֹ סָבִיב וּמִגְרְשׁוֹת מְגֻדְּלֵי פֶרַע;

דּוּמָם, עִם אָרְחוֹת הֶעָבִים, תִּנְהַרְנָה לְפָנָיו הָעִתִּים,

וְהוּא נִצָּב עַל-תִּלּוֹ הַקָּטֹן, נִצָּב יוֹמָם וָלָיְלָה,

צוֹפֶה לִנְתִיבוֹת עוֹלָם וְחוֹלֵם עָלַי מֵרָחוֹק,

הָגֹה יֶהְגֶּה-בִּי תָמִיד וּכְתָלָיו יֶעֶגְמוּ לִי דוּמָם,

זִכְרִי יְמַלֵּא צְפוּנָיו וְצֵל חַיַּי חָתוּם בְּקוֹרוֹתָיו.

הליכה של שבעה ק"מ באוויר הצח אינה עניין גדול לשני צעירים בראשית שנות העשרים של חייהם, ואכן תוך זמן קצר הגיעו ביאליק וידידו ויליניץ ליעדם.

המרחק מראדיווקה (מימין למטה) אל קורוסטישיב

בית משפחתו של ביאליק – כך סיפר חובב-ויליניץ – כבר היה הרוס לחלוטין: 'שומם ועזוב לגמרי. החלונות שבורים, הזגוגיות מנופצות, ומסביב – חורבות'. ביאליק שקע בהרהורים ואז התעשת והציע לידידו לגשת אל 'הַבְּרֵכָה'. הם חדרו לעבי היער:

באמצע היער הייתה ברכת מים זכים כבדולח. עצים גבוהים עתיקים מאהילים אליה. באותה שעה שלחה השמש קרניה אל תוך המים ונראו שתי שמשות, זו מול זו, כמו שתאר המשורר כעבור זמן בשירו 'הַבְּרֵכָה'.

הבֹּקֶר, 26 ביולי 1940, מהדורת ערב, עמ' 2

את 'הבריכה' כתב ביאליק בשנים 1905-1904 והיא התפרסמה בכתב העת השילוח בתשרי תרס"ו (1905). זו פואמה ארוכה ומורכבת, ופרשני ביאליק ניסו לפענח את חידותיה והפליאו למצוא בה משמעויות על היחס בין המציאות לבין התיאור האמנותי ועל היותה סמל מיסטי וקבלי.

והנה, כשבדקתי את הדרך לראדי בתמונת הלווין של גוגל גיליתי שממש ליד הכפר נמצאת אותה בריכה שהזכיר חובב-ויליניץ (הכתם השחור בקצה הימני של הכפר). לא מיסטיקה ולא קבלה – בריכה ממש, 'בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם'. יכול להיות משהו מסעיר מזה?

אם תלחצו כאן, תוכלו לשמוע את קובי מידן קורא את 'הבריכה'. 

בפרויקט בן-יהודה היצירה מובאת בשלמותה והנה קטעים מתוכה:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר

אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:

בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,

בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,

לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ

וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשַׁאי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –

וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.

...

וַאֲנִי בִּימֵי נְעוּרַי, חֶמְדַּת יָמַי,

אַךְ-רִפְרְפָה עָלַי רִאשׁוֹנָה כְּנַף הַשְּׁכִינָה,

וּלְבָבִי יָדַע עוֹד עֲרוֹג וּכְלוֹת וּתְמוֹהַּ דּוּמָם

וּלְבַקֵּשׁ מַחֲבֵא לִתְפִלָּתוֹ,

הָיִיתִי מַפְלִיג לִי כְּחֹם יוֹם קַיִץ

אֶל-מַמְלְכוּת הַשַּׁלְוָה הַנֶּאְדָּרָה –

לַעֲבִי הַיָּעַר.

וְשָׁם, בֵּין עֲצֵי-אֵל לֹא שָׁמְעוּ בַּת קוֹל קַרְדֹּם,

בִּשְׁבִיל יְדָעוֹ רַק הַזְּאֵב וְגִבּוֹר צַיִד,

הָיִיתִי תוֹעֶה לִי לְבַדִּי שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת,

מִתְיַחֵד עִם לְבָבִי וֵאלֹהַי עַד-בֹּאִי,

פָּסוֹחַ וַעֲבוֹר בֵּין מוֹקְשֵׁי זָהָב,

אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁבַּיַּעַר – אֶל-בַּת עֵינוֹ:

מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת שֶׁל הֶעָלִים,

שָׁם יֵשׁ אִי קָטֹן יָרֹק, רָפוּד דֶּשֶׁא,

אִי בוֹדֵד לוֹ, כְּעֵין עוֹלָם קָטֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

דְּבִיר קֹדֶשׁ שַׁאֲנָן, מֻצְנָע בֵּין צֶאֱלִים

שֶׁל-זִקְנֵי יַעַר רַחֲבֵי נוֹף וּמְסֻרְבְּלֵי צָמֶר:

תִּקְרָתוֹ – כִּפַּת תְּכֵלֶת קְטַנָּה,

הַכְּפוּיָה וּמֻנַּחַת עַל הָעֵצִים מַמָּשׁ,

רִצְפָּתוֹ – זְכוּכִית: בְּרֵכַת מַיִם זַכִּים,

רְאִי כֶסֶף בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת דֶּשֶׁא רָטֹב,

וּבוֹ עוֹד עוֹלָם קָטֹן, עוֹלָם שֵׁנִי,

וּבְאֶמְצַע כִּפָּה זוֹ וּבְאֶמְצַע אוֹתָהּ בְּרֵכָה,

זוֹ נֶגֶד זוֹ, שְׁתֵּי אַבְנֵי כַדְכֹּד קְבוּעוֹת,

כַּדְכֻּדִּים גְּדוֹלִים וּמַבְהִיקִים –

שְׁנֵי שְׁמָשׁוֹת.

וּבְשִׁבְתִּי שָׁם עַל-שְׂפַת הַבְּרֵכָה, צוֹפֶה

בְּחִידַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, עוֹלָם תְּאוֹמִים,

מִבְּלִי לָדַעַת מִי מִשְּׁנֵיהֶם קוֹדֵם,

וּמַטֶּה רֹאשִׁי תַּחַת בִּרְכַּת שָׂבֵי חֹרֶשׁ

מַרְעִיפֵי צֵל וָאוֹר וְשִׁיר וּשְׂרָף כְּאֶחָד –

הָיִיתִי מַרְגִּישׁ בַּעֲלִיל בִּנְבֹעַ חֶרֶשׁ

כְּעֵין שֶׁפַע רַעֲנָן חָדָשׁ אֶל נִשְׁמָתִי,

וּלְבָבִי, צְמֵא תַעֲלוּמָה רַבָּה, קְדוֹשָׁה,

אָז הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא דְּמִי תוֹחֶלֶת,

כְּאִלּוּ הוּא תוֹבֵעַ עוֹד וָעוֹד, וּמְצַפֶּה

לְגִלּוּי שְׁכִינָה קְרוֹבָה אוֹ לְגִלּוּי אֵלִיָּהוּ.

וּבְעוֹד קַשּׁוּבָה אָזְנִי וּמְיַחֶלֶת,

וּבְמַאֲוַיֵּי קָדְשׁוֹ לִבִּי יָחִיל, יִכְלֶה, יִגְוַע –

וּבַת קוֹל אֵל מִסְתַּתֵּר

תִּתְפּוֹצֵץ פִּתְאֹם מִן הַדְּמָמָה:

"אַיֶּכָּה!?"

וּמָלְאוּ נְאוֹת הַיַּעַר תְּמִיהָה גְדוֹלָה,

וּבְרוֹשֵׁי אֵל, אֶזְרָחִים רַעֲנַנִּים,

יִסְתַּכְּלוּ בִי בְּגַדְלוּת הוֹד, מִשְׁתָּאִים דּוּמָם,

כְּאוֹמְרִים: "מַה-לָּזֶה בֵינֵינוּ?"

 ...

צילום: רחלי קרייסברג

ג. אל כפר ראדי

על שיבתו המאוחרת של ביאליק לכפר הולדתו סיפר הוא עצמו לידידו הצייר חיים גליקסברג:

הוי רגשי הילדות, היודע לשמור אותם בכל טהרתם – אשריהו! ... אני התגעגעתי מאוד על עיר מולדתי. נסעתי לשם רק כעבור עשרים וחמש שנה, והכל נשתנה שם תכלית שינוי. במקום היער מצאתי מסילת ברזל, במקום ההר הגבוה (בילדותי נראה לי ההר גבוה מאוד) מצאתי רק גבעה עלובה. הכל, הכל נשתנה, הכל נהיה כה רגיל. הצטערתי מאוד שנסעתי לשם. האכזבה הייתה מרה מאוד. לולא נסעתי, הייתה נשארת בזיכרוני העיירה כאגדה נפלאה, עשירת צבעים וגוונים (חיים גליקסברג, ביאליק יום-יום, דביר, תשי"ג, עמ' 72).

ואם ביאליק כבר לא הצליח למצוא מאומה, מה נענה אחריו? אבל אנו, שלא נולדנו שם ולא נולדנו אז, לפחות לא התאכזבנו.

אל ראדי הגעתי ב-15 באוגוסט 2019 עם קבוצת מטיילים מטעם 'בית שלום עליכם' (וחברת הנסיעות The Lion של אנג'לה מינדל), שאותם הדרכתי יחד עם עמיתי פרופסור אברהם נוברשטרן. היו אלה ימי שלהי דקייטא, אבל ארובות השמים נפתחו וגשם ירד לאורך כל הדרך. 

מדרך המלך שבין קייב לז'יטומיר, מעט לפני קורוסטישיב, פנינו דרומה בכביש לא כביש המוביל לכפר בורוק (Борок), ומשם מערבה לכפר ראדיווקה (Радівка) הוא ראדי. 

הדרך צרה ומתפתלת, ריקה ממכוניות ומהולכי רגל. 'מקום יערות ושדות ונוה שאנן, מלא יופי צנוע של טבע פשוטה ובריאה', שכאילו יד הזמן לא נגעה בו. ככל שידוע לי, עד היום רגל ישראלית עוד לא דרכה כאן...

(הקלקה על התמונות הבאות להלן תגדיל אותן)

בכניסה לכפר אין שלט; לא גל ולא מַצֶּבֶת. במקום שבו הסתיים כביש האספלט הסלול והחלה דרך עפר בוצית נעצר האוטובוס וירדנו לתור את הארץ, אם טובה היא אם רעה.

נקי מאוד אך מוזנח. פרובינציה כפרית חקלאית הרחוקה כרחוק מזרח ממערב, פיזית ומנטלית, מן העיר הגדולה ומשאון הכרך.

רחוב אחד ארוך חוצה את הכפר של היום ומשני צדדיו בתים ומשקי עזר צנועים שמאחוריהם מרחבי שדה וירק, 'מקום יערות ושדות'.

פה ושם מקרקרת תרנגולת וגועה פרה. יה חבי-בי-בי, כן כך נראה הרחוב בראדי...

על עמוד חשמל בצד הדרך קן נטוש של חסידה, שבוודאי כבר טסה לארצות החום.

בתי המגורים רחוקים אחד מהשני. קירותיהם בנויים אבן ועץ, והגגות כבר אינם מקש אלא מכוסים לוחות אזבסט, כמיטב המסורת הסובייטית.

לפי ויקיפדיה האוקראינית גרים במקום 847 איש – ההתרשמות הבלתי אמצעית שלי היא שגרים בו הרבה פחות. חיות כאן כמה עשרות משפחות שעוסקות בעיקר בחקלאות זעירה. ביידיש מכונה כפר כזה בשם 'דאָרף', וכפרים ממש קטנים כמו ראדי נקראו דאָרפֿעל. בלשון הקודש קראו למקומות כאלה בשם 'ייִשובֿ' וליהודים שגרו בהם קראו 'ייִשובֿניקעס'. במקומות קטנים ונידחים כאלה לא הייתה קהילה יהודית של ממש. חיו בהם רק כמה משפחות יהודיות שהיו תלויות בקהילה היהודית הגדולה הסמוכה. כל ימות השנה חיו יהודי הכפרים בין הגויים, ופעם בשנה, בימים הנוראים, היו אורזים את מיטלטליהם ומעתיקים את מקומם לקהילה השכנה כדי לשמוע קול שופר ולהתפלל במניין. זו הייתה תמונה מוכרת בהווי חייהם של יהודי מזרח אירופה והיא תוארה הרבה בספרות הזיכרונות.

כפי שקראנו ברשימתו של חובב-ויליניץ, בית משפחת ביאליק כבר היה הרוס לגמרי בסוף המאה ה-19 וכמובן שאין את מי לשאול היכן בכלל עמד. אך תוואי הדרכים לא השתנו במאומה והשמיים הם אותם השמיים.

איכרה חביבה, שנראית מבוגרת מגילה האמיתי ועמדה בפתח חצר ביתה, אישרה שאכן זוהי ראדי.

היא הזמינה אותנו להיכנס פנימה וסיפרה לנו מעט על עצמה ועל המקום. על ביאליק היא מעולם לא שמעה...

החצר טיפוסית לבית כפרי. דיר עצים ומחסנים, באר מים, ואפילו מקלחת מגניבה מחוץ לבית...

לבריכה עצמה לא יכולנו להגיע. תנאי מזג האוויר, העדר נגישות לאוטובוס וקוצר הזמן לא אפשרו לנו זאת. אולי בפעם הבאה... והיכן היא הגבעה שלצדה ראה חיים נחמן הצעיר את שבעת גמדי הליל? גם אותה לא ראינו.

עליבותו של המקום מכאן, וחִנוֹ הבלתי רגיל מכאן מעוררים מחשבות. הייתכן שמן המקום הזה ומן התנאים הללו, שמן הסתם היו גרועים הרבה יותר לפני 150 שנה, יצא גדול המשוררים היהודים מאז דוד המלך? עובדה.

איכר מתושבי ראדי בפתח חצרו (צילומים: רחלי קרייסברג)

מראות הטבע של ראדי לא עזבו את ביאליק גם כשהגיע לארץ ישראל ב-1924. ידידו מ' בן-ישי סיפר לימים כי ביאליק רצה לנטוע בגינת ביתו בתל אביב את ארבעת המינים. עץ תמר, אתרוג, ושיחי הדס בוגרים הגיעו לגינתו מפרדסיו של י"ל גולדברג, אך לא ערבי נחל ועל כך הצטער מאוד. הערבה שאותה הכיר ביאליק, ערבה בוכיה, גדלה רק לחופי נחלים ונהרות והיא חסרה לו. 'את הערבה – היה אומר לי – אני מצרף בדמיוני מכפר מולדתי ראדי שבווהלין. הרבה ערבות נאות היו שם...' ('המשורר לעמו והאזרח בעירו', הצֹפה, 24 ביולי 1959).

אנו נפרדים מראדי וכל אחד מצטלם למזכרת. לא הצטלמת, כאילו לא היית...

כמו משפחת ביאליק שיצאה מכאן לפני כ-140 שנה גם אנו ממשיכים אל ז'יטומיר, העיר הגדולה שבמערב. הם עשו זאת בדרך עפר בוצית ובעגלת סוסים טעונה מטלטלים, לקראת עתיד בלתי ידוע ורב תהפוכות, ואילו אנו נוסעים באוטובוס שיחלוף ביעף על כל האתרים שבדרך וטסים במטוס שיחזירנו בתוך כמה ימים לארץ מולדתנו.