סהראווים
 |
| אוכלוסייה |
|---|
| 652,271 (2020, הערכה) |
| דת |
| אסלאם |
סהראווים (בערבית: صحراويون תעתיק: צחראויון; בספרדית: Saharauis), הם קבוצה אתנית ילידת החלק המערבי של מדבר סהרה, הכולל את סהרה המערבית, דרום מרוקו, חלק ניכר ממאוריטניה, ואזור הגבול הדרום-מערבי של אלג'יריה. הסהראווים הם ממוצא מעורב של ערבים, בני חסאן (שבט ערבי) (אנג'), צנהג'ה וכן צאצאי אוכלוסיות מערב אפריקאיות.[1]
הסהראווים מורכבים משבטים רבים ודוברים בעיקר את דיאלקט הערבית חסאנית. תרבותם היא תערובת של אלמנטים ערביים ואלמנטים ילידיים אפריקאים.[1]
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המדבר נקרא בערבית الصحراء (תעתיק: אל-צחראא. מבוטא בעברית: סהרה) והסחראווים הם "בני המדבר", או "תושבי המדבר". בעבר, התייחס המונח לכל תושבי המדבר, אך החל להתייחס הן לתושביה הנוכחיים והן לתושביה לשעבר של סהרה המערבית.[2]
מונח נוסף ששימש להתייחסות קולקטיבית לסהראווים היה אהל א-סהל (اهل السهل) שמשמעותו אנשי המישור (בהתייחסות לחוף המדבר).
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העת העתיקה עד המאה ה-7 לספירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה זו, האזור היה מיושב בעיקר על ידי שבטים ברברים שבהמשך התגבשו לקונפדרציית שבטי הצנהג'ה והזנאגה (Zenaga). המפנה הדרמטי של התקופה התרחש עם הגעת הגמל לאזור (סביב האלף הראשון או השני לפנה"ס), אירוע שחולל מהפכה באורח החיים במדבר, כשאפשר לשבטים הללו להפוך לנוודים רועים ולייסד נתיבי מסחר טרנס-סהרתיים ענֵפים שחיברו בין צפון אפריקה למערבה. הם שלטו על נתיבי הסחר הללו והובילו בהם סחורות יקרות ערך כמו מלח וזהב. שבטי הצנהג'ה הנוודים היו הגרעין האנושי הראשון של אזור סהרה המערבית. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שהם ישבו באזור, ככל הנראה, כבר בתקופה הנאוליתית.[3][4]
הגעת האסלאם ועליית המוראביטון (מאות 8 – 12 לספירה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המאה ה-8 הגיע האסלאם לאזור הסהרה המערבית, והשבטים הברברים המקומיים אימצו את הדת החדשה בהדרגה. במאה ה-11, שיתוף פעולה דתי וצבאי בין שבטי הצנהג'ה הוביל להקמת שושלת מוראביטון. משבטים נוודים הם הפכו לאימפריה וכבשו שטחים נרחבים בצפון אפריקה (כולל הקמת העיר מרקש כבירתם). המוראביטון הכניעו את אימפריית גאנה בדרום, ואף חצו את הים והשתלטו על אל-אנדלוס (חצי האי האיברי המוסלמי).[5]
פלישת בני חסאן (מאות 13 – 17 לספירה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם הגעתם של שבטים ערבים בדואים מחצי האי ערב, ובמיוחד קבוצת בני חסאן, החל מהמאה ה-11 ועד המאה ה-14, התרחש שינוי דמוגרפי ותרבותי משמעותי ביותר שעיצב את העם הסהראווי המודרני. שבטים אלו נדדו דרומה אל תוך המדבר, התערו באוכלוסייה הברברית המקומית ויצרו סימביוזה אתנית ותרבותית עמוקה שהביאה ל"ערביזציה" של האזור. התהליך הגיע לשיאו במאה ה-17, לאחר מלחמת שר בובה (אנג') (מלחמת שלושים השנה של סהרה), שבה הכניעו השבטים הערבים את האליטות הברבריות והשבטים המקומיים אימצו את שפת הערבית חסאנית, ניב ערבי בדואי ייחודי המשמש את הסהראווים.[6]
העת החדשה המוקדמת: "ארץ הקדושים" והתנגדות לסולטנים (מאות 16 – 19 לספירה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין המאות ה-16 וה-18 התייצב המבנה החברתי של השבטים הסהראווים ואזור סגייה אל-חמרה הפך למרכז דתי ורוחני שנודע כ"ארץ הקדושים" (Land of Saints), ומשך אליו מלומדים מכל רחבי האזור. השבטים חיו כנוודים עצמאיים לחלוטין, ללא גבולות מדיניים קבועים, והנהיגו מערכת משפט המבוססת על מועצות שבטיות והקוראן. לאורך תקופה זו, סולטני מרוקו (כמו אחמד אל-מנסור בסוף המאה ה-16) ניסו מעת לעת לשלוח משלחות צבאיות דרומה כדי להטיל את מרותם על השבטים הסהראווים, אך אלו היו קנאותם לחירותם, שמרו על אוטונומיה מוחלטת והדפו ניסיונות השתלטות חיצוניים עד להגעת המעצמות האירופיות בסוף המאה ה-19.[7]
הקולוניאליזם האירופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הריבונות השבטית של הסהראווים הגיעה לקצה בשלהי המאה ה-19, עם תחילת "המירוץ לאפריקה" של המעצמות האירופיות. בועידת ברלין שנערכה בין השנים 1884–1885, חילקו המדינות האירופיות את יבשת אפריקה לתחומי השפעה, ללא התחשבות ברצון התושבים המקומיים. בוועידה זו, תבעה ספרד את הבעלות על חופי סהרה המערבית, בין היתר כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלה באיים הקנריים הסמוכים וכבר בדצמבר 1884 הכריזה ספרד על הקמת מדינת חסות באזור ריו דה אורו וסגייה אל-חמרה. החדירה הספרדית נתקלה בהתנגדות חמושה עיקשת וממושכת מצד לוחמי גרילה סהראווים, והשליטה המלאה של ספרד באזור התייצבה רק בשנות ה-30 של המאה ה-20.[8]
התמסדות השלטון הספרדי וגילוי הפוספטים (1934–1956)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1934, לאחר שבעזרת הצרפתים הכניעו הספרדים את אחרוני השבטים המורדים, הם הכריזו על הטריטוריה כפרובינציה רשמית בשם "סהרה הספרדית" ובמשך כשני עשורים נותר האזור בעיקר כמוצב צבאי, דל תקציב. בשנת 1947 השתנה המצב עת גילה גאולוג ספרדי, באזור בו קרא (אנג') את אחד ממרבצי הפוספטים הגדולים ביותר בעולם. הגילוי הפך את המדבר לנכס כלכלי אסטרטגי לספרד והוביל להשקעות מאסיביות בתשתיות, הקמת יישובים וסלילת כבישים. השינוי הביא לתהליך עיור מואץ ונוודים סהראווים רבים התיישבו בערי קבע חדשות, ובראשן הבירה אל-עיון.[9]
המאבק נגד השלטון הספרדי והקמת תנועות ההתנגדות (1956–1973)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב-1956, נותרה סהרה המערבית תחת שלטון קולוניאלי ספרדי ("סהרה הספרדית"). במהלך שנות ה-50 וה-60 גברה ההתנגדות המקומית לנוכחות הספרדית ובשנת 1968 הוקמה "התנועה לשחרור סהרה", אשר דרשה רפורמות ועצמאות. התנגשות אלימה בשנת 1970 (אנתיפאדת זמלה (אנג')) הובילה לפירוק התנועה, לעליית דור צעיר ולוחמני יותר ובמאי 1973 הוקמה חזית פוליסריו, שהכריזה על מאבק מזוין לגירוש הספרדים ולהקמת מדינה עצמאית.[10][11]
חלוקת השטח, "המנהיג הירוק" ופרוץ המלחמה (1974–1976)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנות ה-70 החלה ספרד לתכנן משאל עם לבחינת עתיד החבל. אולם, מרוקו ומאוריטניה התנגדו לכך וטענו לזיקה היסטורית וריבונית על השטח. בשנת 1975 פסק בית הדין הבינלאומי בהאג (ICJ) כי אמנם היו קשרים היסטוריים בין השבטים המקומיים למלך מרוקו, אך אין בהם כדי למנוע את זכות הסהראווים להגדרה עצמית.[12][13]
בתגובה לפסיקה, יזם מלך מרוקו חסן השני, מלך מרוקו את המצעד הירוק בנובמבר 1975, במסגרתו צעדו כ-350,000 אזרחים מרוקאים בלתי חמושים לתוך סהרה המערבית. בעקבות הלחץ, חתמה ספרד על הסכמי מדריד, בהם ויתרה על השטח וחילקה את השליטה בו בין מרוקו (שקיבלה את הצפון והמרכז) לבין מאוריטניה (שקיבלה את הדרום). כוחות מרוקו ומאוריטניה נכנסו לאזור, וכתוצאה מכך ברחו עשרות אלפי סהראווים לאלג'יריה.[13] (ראו להלן)
הכרזת הרפובליקה, לחימה ונסיגת מאוריטניה (1976–1979)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 בפברואר 1976, לאחר עזיבת אחרון החיילים הספרדים, הכריזה חזית פוליסריו על הקמת רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית (SADR). אלג'יריה העניקה חסות פוליטית, צבאית והומניטרית מלאה לסהראווים, והותר להם להקים מחנות פליטים סביב העיר טינדוף שבדרום-מערב אלג'יריה. במקביל, ניהלה חזית פוליסריו מלחמת גרילה עיקשת נגד מרוקו ונגד מאוריטניה. תקיפות הפוליסריו על תשתיות המכרות במאוריטניה הביאו להשבתתם ובשנת 1979 חתמה מאוריטניה על הסכם שלום עם הפוליסריו, בו ויתרה על כל תביעותיה בשטח. עם נסיגת מאוריטניה, תפס צבא מרוקו באופן מיידי את האזורים הללו והרחיב את שליטתו.[14]
בניית החומה המרוקאית (1980–1991)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוחמי הפוליסריו העצימו את התקפותיהם על צבא מרוקו וכדי להתמודד המצב, החלה מרוקו בשנת 1980 במבצע הנדסי אדיר: בניית חומת סהרה המערבית המרוקאית – מערך ביצורים המורכב משש סוללות עפר, שדות מוקשים וגדרות באורך של למעלה מ-2,500 קילומטרים. החומה חילקה את סהרה המערבית לשניים: כ-80% מהשטח (כולל הערים הגדולות ומשאבי הטבע) נותרו בשליטה מרוקאית, והיתר בשליטת הפוליסריו.[15]
הסכם הפסקת האש ותהליך השלום של האו"ם (1991–2019)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1991 חתמו מרוקו וחזית פוליסריו על הסכם הפסקת אש בחסות האו"ם. כחלק מההסכם, הוקמה משלחת האו"ם MINURSO (Mission for the Referendum in Western Sahara), שתפקידה המרכזי היה לפקח על הפסקת האש ולארגן משאל עם שבו יבחרו הסהראווים בין עצמאות לבין איחוד עם מרוקו.[16] במהלך השנים נכשל הניסיון לקיים את משאל העם בשל מחלוקות מתמשכות לגבי זכות ההצבעה והרכב ספר הבוחרים (מרוקו דרשה לכלול מתיישבים שהועברו לאזור, בעוד הפוליסריו דרש להתבסס על המפקד הספרדי מ-1974). מרוקו החלה לקדם הצעה חלופית של "אוטונומיה מורחבת" תחת ריבונית מרוקאית, בעוד הפוליסריו המשיך לעמוד על דרישתו למשאל עם לעצמאות מלאה.[16][17]
קריסת הפסקת האש והסלמה מחודשת (20224-2020)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנובמבר 2020 פתח צבא מרוקו במבצע באזור מעבר גרגראט שבדרום השטח, כדי לפנות מפגינים סהראווים שחסמו את תנועת משאיות. בתגובה, הכריזה חזית פוליסריו על סיום הפסקת האש שנחתם ב-1991 וחזרה למאבק מזוין בעצימות נמוכה. במקביל, זכתה מרוקו להישגים דיפלומטיים משמעותיים: בסוף שנת 2020 הכירה ארצות הברית בריבונית מרוקו על סהרה המערבית (כחלק מהסכמי אברהם), ובהמשך הצטרפו מדינות נוספות באירופה ובעולם הערבי לתמיכה בתוכנית האוטונומיה המרוקאית. העם הסהראווי ממשיך לחיות מפוצל: חלקו תחת שלטון מרוקאי בשטח שבשליטתה, וחלקו במחנות פליטים באלג'יריה, תחת תנאים הומניטריים מורכבים ובהמתנה לפתרון פוליטי.[18]
קביעת בית הדין לצדק של האיחוד האירופי (2024)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הדין לצדק של האיחוד האירופי (CJEU) פסק ב-4 באוקטובר 2024, באופן סופי, כי סהרה המערבית היא טריטוריה נפרדת ונבדלת מממלכת מרוקו ובכך ביטל את הסכמי המסחר והדיג של האיחוד האירופי עם מרוקו ככל שהם חלים על שטח זה. השופטים קבעו כי ניצול משאבי הטבע של החבל וכל הסכם בינלאומי הנוגע לו מחייבים את הסכמתו המפורשת של העם הסהראווי, תוך הבחנה משפטית חדה בין התושבים המקוריים לבין המתיישבים המרוקאים. הפסיקה אישרה מחדש את מעמדה של חזית פוליסריו כנציגה הבלעדית של הסהראווים בערכאות משפטיות, והורתה על חובת סימון מוצרים המיובאים מהאזור ככזו שמקורם ב"סהרה המערבית" בלבד ולא במרוקו. קביעה זו מהווה מחסום משפטי משמעותי מול מהלכי ההכרה הדיפלומטיים בריבונות מרוקו, שכן היא מקבעת את מעמדו של החבל כשטח שטרם הגיע להגדרה עצמית.[19][20]
2025 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]מועצת הביטחון של האו"ם אימצה באוקטובר 2025 את החלטה 2797 התומכת בתוכנית האוטונומיה המרוקאית כבסיס המרכזי למשא ומתן.[21] בתחילת 2026 יזמה ארצות הברית סבב שיחות בוושינגטון בין מרוקו, אלג'יריה, מאוריטניה וחזית פוליסריו בניסיון לקדם הסדר פוליטי סופי על בסיס מתווה זה.[22]
מחנות הפליטים באלג'יריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-173,500 פליטים סהראווים, מתגוררים (2026) בחמש מחנות פליטים באזור טינדוף שבאלג'יריה, במדבר, בסביבה אקלימית קיצונית וללא כל אפשרות לתעסוקה וקיום עצמאי. נתוני האו"ם ותוכנית המזון העולמית (WFP) מצביעים על כך ש־78% מהאוכלוסייה במחנות סובלים מאי-ביטחון תזונתי ורבים נמצאים בסיכון לכך והם תלויים לחלוטין בסיוע הומניטרי. תת-תזונה חריפה ומחלות כמו אנמיה פוגעות במעל 50% מהילדים והנשים בגיל הפריון. תחושת הקיפאון הפוליטי המתמשך לצד השחיקה בציוד ובסיוע הבינלאומי מגבירים את התסכול בקרב הקהילה, ובמיוחד בקרב הדור הצעיר.[23]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 atlasofhumanity.com, Sahrawi People, Atlas Of Humanity (באנגלית)
- ↑ Elena Fiddian-Qasmiyeh, South-South Educational Migration, Humanitarianism and Development: Views from the Caribbean, North Africa and the Middle East, Routledge, 2015-01-09, עמ' 133 (הערה 19), ISBN 978-1-135-07667-2. (באנגלית)
- ↑ People | Discover Saharawi Stories, Saharawi Voice (באנגלית)
- ↑ Ṣanhājah | people | Britannica, www.britannica.com, 2026-07-13 (באנגלית)
- ↑ Almoravid Empire | History | Research Starters | EBSCO Research, EBSCO (באנגלית)
- ↑ USCRI, Backgrounder: Sahrawi Refugees and Western Sahara - USCRI, 2025-04-23 (באנגלית)
- ↑ Western Sahara - History, www.arso.org
- ↑ Andrew Cowie July 18 2026 in History, The Forgotten Colony of Western Sahara, WorldAtlas, 2026-07-18 (באנגלית)
- ↑ Revisiting the Early Years of the Spanish (Western) Sahara Conflict (1957-1975) (באנגלית)
- ↑ Tami Hultman, The Struggle for Western Sahara, Issue: A Journal of Opinion 7, 1977, עמ' 27–32 doi: 10.2307/1166371
- ↑ Hugh Lovatt, Still free to choose: What Polisario’s legal win means for EU ties with Morocco and Western Sahara – European Council on Foreign Relations, ECFR, 2024-10-10 (באנגלית)
- ↑ Western Sahara, www.icj-cij.org
- 1 2 Western Sahara, www.globalsecurity.org
- ↑ Western Sahara | Facts, History, Dispute, Conflict, Map, & Population | Britannica, www.britannica.com, 2026-07-01 (באנגלית)
- ↑ cms537, Blind to the Berm: Western Sahara, Morocco, and the World's Quiet Abandonment of Self-Determination, Georgetown Security Studies Review, 2026-05-14 (באנגלית)
- 1 2 MINURSO, MINURSO, 2026-06-03 (באנגלית)
- ↑ Eric Goldstein, Human Rights in Western Sahara and in the Tindouf Refugee Camps, Human Rights Watch, 2008-12-19
- ↑ Hugh Lovatt, Jacob Mundy, Free to choose: A new plan for peace in Western Sahara – European Council on Foreign Relations, ECFR, 2021-05-26 (באנגלית)
- ↑ Clemens Feinäugle, Western Sahara - Advisory Opinion, Oxford Public International Law, מרץ 2007
- ↑ The CJEU Rulings of 4 October 2024 on Western Sahara – Key Legal Principles for EU Trade and Fisheries Agreements, Europaudvalget, 2025
- ↑ Document Viewer, docs.un.org
- ↑ A Western Sahara Resolution Requires Meaningful Engagement with Algeria | The Washington Institute, www.washingtoninstitute.org (באנגלית)
- ↑ Algeria | World Food Programme, www.wfp.org, 2025-03-27 (באנגלית)
