אופוזיציה

אוֹפּוֹזִיצְיָה (בעברית: נֶגְדָּה^[1]) היא כלל העמדות, האנשים, הארגונים והתנועות המתנגדים פוליטית או אידאולוגית לממשל או לעמדתו. הרעיון של קיום האופוזיציה הוא חלק חיוני מהרעיון הדמוקרטי, שכן הוא מבטא את הזכות הבסיסית לחופש הביטוי גם של עמדות המנוגדות לשלטון.^[2]

המילה הלועזית "אוֹפּוֹזִיצְיָה" (Opposition) פירושה "התנגדות". אופוזיציה פוליטית, במובנה הרחב, מוגדרת ככל התנגדות לשלטון המחזיק בעוצמה פוליטית או התנגדות לאופן ההפעלה של אותה עוצמה^[2]^[3]. המונח אופוזיציה מתייחס הן לפעולה והן לגוף המבצע, ולפיכך מומחים מגדירים "אופוזיציה" הן כאדם או קבוצה מאורגנת המתנגדים לפעולות הממשלה ולמדיניותה, והן כמגוון הפעולות שגורמים אלה עשויים לנקוט^[2]^[4].

בהקשר הפרלמנטרי-מדיני, אופוזיציה היא כלל המפלגות שאינן חברות בקואליציה (בעברית: יַחְדָּה^[1]), כלומר שלא התאגדו עם מפלגת השלטון והמפלגות שתומכות בה (אשר נציגיהן חברים בממשלה) לשיתוף פעולה ברשות המבצעת. עם זאת אופוזיציה היא מונח רחב יותר שיכול לכלול גם אנשים, ארגונים, גופי תקשורת, תנועות מחאה ועוד. אופוזיציה יכולה להתקיים גם בתוך השלטון כמו סיעה בתוך הממשלה, פקידים הפועלים נגד גורמים אחרים או משרדים המתפקדים כנגד משרדים אחרים.^[2]

מטרת האופוזיציה הפרלמנטרית היא לייצג בפרלמנט את דעות המיעוט שלא זכו לייצוג בממשלה, לבקר את הממשל, להציג חלופה לדרכו ולנסות להדיחו בהתאם לחוק. במשטר פרלמנטרי-יחסי כמקובל בישראל, חברי האופוזיציה מהווים מיעוט בקרב חברי הרשות המחוקקת, מכיוון שחברותם של רוב חברי הפרלמנט בקואליציה הכרחית ליציבותה. לעיתים נקבע בחוק או בנוהג שנציג של האופוזיציה יהיה נוכח תמיד בוועדות, על מנת לתת יצוג למיעוט.

בישראל, בממלכה המאוחדת ובמשטרים פרלמנטריים דומים, מקובל שראש האופוזיציה הוא יושב ראש המפלגה הגדולה מבין המפלגות החברות באופוזיציה.

סוגים שונים של אופוזיציה

אופוזיציה פוליטית היא תופעה מגוונת – היא עשויה להתבטא באמצעות שחקנים פוליטיים שונים, באופנים מגוונים, ובזירות שונות. חוקר מדעי המדינה ז'אן בלונדל (אנ') טוען, בהמשך לטיעונים של רוברט דאל^[5] שאופוזיציות נבדלות זו מזו בשלושה היבטים: סוג הגוף האופוזיציוני (או זירת הפעולה שבה הוא עובד), מידת לכידות האופוזיציה וטיב מטרות האופוזיציה.^[2]

סוג הגוף האופוזיציוני

סוג הגוף האופוזיציוני יכול להיות גופים שונים הפועלים בזירות פעולה שונות: מפלגות, עמותות, תנועות מחאה, ערוצי תקשורת המונים, ועוד. כמו כן אופוזיציה יכולה לנבוע גם "מבפנים", מתוך סיעות במפלגת השלטון, מהביורוקרטיה או מהשלטון המקומי נגד הממשלה, ממשרד מסוים כנגד מדיניותו של משרד אחר וכדומה.^[2]

חשיבותה של זירת הפעולה או סוג הגוף האופוזיציוני יכול להיות שונה במדינות שונות. מומחים במדע המדינה טוענים כי בבריטניה הפרלמנט הוא זירת העימות הפוליטי העיקרית, ולכן האופוזיציה הפרלמנטרית היא צורת הביטוי המובהקת של התנגדות לשלטון. לעומת זאת נטען כי בשווייץ האופוזיציה העיקרית מקורה בארגונים ובקבוצות לחץ, המסוגלים ליזום העברת משאל עם המנוגד למדיניות הממשלה. מומחים טוענים גם כי בבדרום אפריקה האופוזיציה פועלת מתוך מפלגת השלטון ומתוך הממשלה^[2] .

מידת הלכידות של האופוזיציה

היבט מידת הלכידות של האופוזיציה מסמל את יחסי הכוחות בין גופי האופוזיציה. במדינות בהם יש כמה גופים (מפלגות, ארגונים, קבוצו לחץ) שיש להם כוח שווה, אומרים כי האופוזיציה מבוזרת. חוקרי מדעי המדינה טוענים כי מצב זה מתקיים בארצות הברית: הפרדת הרשויות, פדרליזם וקיומם של שני בתי מחוקקים יוצרים מצב של ריבוי גופי אופוזיציות, כך שהאופוזיציה "נמצאת בכל מקום". עם זאת קשה לגופים אלה להתאחד לכדי פעולה משותפת. לעומת זאת, כשקיים גוף אופוזיציוני אחד שכוחו גדול במידה ניכרת מהאחרים, האופוזיציה תיחשב מלוכדת, ומומחים טוענים כי מצב זה קיים בבריטניה^[2] .

מטרות האופוזיציה

היבט מטרות האופוזיציה מתייחס למידת המחלוקת בין גופי האופוזיציה ובין הממשלה. באופן כללי מקובל להבחין בין שלושה דפוסי אופוזיציה אפשריים:^[2]

אופוזיציה עקרונית או אנטי-מערכתית – אופוזיציה המערערת הן על מדיניות הממשלה והן על עקרונות המשטר.
אופוזיציה לויאלית, קלאסית או חוקתית – אופוזיציה המקבלת את כללי המשטר ומכירה בלגיטימיות הממשלה אך מתנגדת למדיניותה.
אופוזיציה אישית או סיעתית (factional) – מצב המכונה לפעמים "הסרת האופוזיציה" (elimination of opposition). אופוזיציה שבה אין מחלוקת על המדיניות או על עקרונות המשטר, אלא רק על זהות המחזיקים בשלטון. במצב זה יש תחרות פוליטית, אך ללא מחלוקת פוליטית.

בישראל

בכנסת, כבכל גוף פרלמנטרי, מתקיימת אופוזיציה (נֶגְדָּה) שמונה את סיעות הכנסת שבחרו שלא להשתתף בקואליציה. נהוג להעניק לסיעות האופוזיציה את ראשות מספר ועדות הכנסת, מספר שהשתנה בין כנסות שונות,^[6] וב־2008 נקבע בתקנון הכנסת כי ראשות הוועדה לענייני ביקורת המדינה תמסר רק לאופוזיציה.^[7]

חבר הכנסת מנחם בגין עמד על חשיבותה של האופוזיציה:

"לא פחות משדרושה למדינה ממשלה יציבה - דרושה לה אופוזיציה חזקה. אין לזהות את הממשלה עם השלטון. הממשלה היא חלק של שלטון העם; והצד שכנגד הוא וזלקו השני. שונים התפקידים המעשיים של שני חלקי השלטון, אך ערכם בבנין הממלכתי - שווה. בפשטות: כל מקום שאין שם אופוזיציה - מת החופש. באין צד שכנגד, מזדהה מושג הממשלה עם המושג "שלטון", אך השלטון חדל להיות שלטון עם, והופך להיות שלטונה של כת טוטאליטרית".^[8]

בישראל לא הוגדר מעמד רשמי לראש האופוזיציה עד לשנת 2000, שבה נחקק תיקון לחוק שהסדיר את מעמדו, סמכויותיו, שכרו וכדומה. בין היתר חויב ראש הממשלה למסור לו עדכונים בענייני המדינה. כמו כן נחשב ראש האופוזיציה כ"סמל מדינה" וזכאי לאבטחה.

גם בשלטון המקומי קיימת אופוזיציה, אך היקף הזכויות המוקנה לה מצומצם ועוסק בעיקר בשמירה על ייצוג מינימלי שלה בפורומים ייצוגיים למיניהם, ולא פעם יש לה קושי לקבל את הזכויות הללו. בניגוד לכנסת, בשלטון המקומי לא מעוגן תפקיד רשמי של ראש אופוזיציה.^[9]

מחקרים מלמדים שהאופוזיציות בשלטון המקומי בישראל נוטות להיות קטנות מאוד או שלא להתקיים כלל: השיעור הממוצע של חברי האופוזיציה מתוך חברי מועצת הרשות המקומית לאחר בחירות 2024 עמד על 23% בעוד שבזירה הארצית האופוזיציות בדרך כלל גדולות בהרבה, ושיעורן הוא כמעט תמיד יותר מ־40% מחברי הכנסת. בנוסף, ב־26% מהעיריות והמועצות המקומית בישראל (50 רשויות) הוקמה לאחר בחירות 2024 קואליציה מקיר לקיר, כך שלא קיימת בהן כלל אופוזיציה במועצת הרשות.^[10]

הכנסת	הממשלה	אחוזי המושבים בכנסת	הערות
מועצת המדינה הזמנית	הממשלה הזמנית	קואליציה: 30 (81.1%) אופוזיציה: 7 (18.9%)	גודלה של מועצת המדינה הזמנית היה 37 מושבים.
הכנסת הראשונה	הממשלה הראשונה	קואליציה: 73 (60.8%) אופוזיציה: 47 (39.2%)
הממשלה השנייה
הכנסת השנייה	הממשלה השלישית	קואליציה: 65 (54.2%) אופוזיציה: 55 (45.8%)
הממשלה הרביעית	קואליציה: 87 (72.5%) אופוזיציה: 33 (27.5%)
הממשלה החמישית	קואליציה: 89 (74.2%) אופוזיציה: 31 (25.8%)
הממשלה השישית	קואליציה: 66 (55.0%) אופוזיציה: 54 (45.0%)
הכנסת השלישית	הממשלה השביעית	קואליציה: 80 (66.7%) אופוזיציה: 40 (33.3%)
הממשלה השמינית
הכנסת הרביעית	הממשלה התשיעית	קואליציה: 86 (71.7%) אופוזיציה: 34 (28.3%)
הכנסת החמישית	הממשלה העשירית	קואליציה: 68 (56.7%) אופוזיציה: 52 (43.3%)
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה	קואליציה: 67 (55.8%) אופוזיציה: 53 (44.2%)
הכנסת השישית	הממשלה השלוש עשרה	קואליציה: 72 (60.0%) אופוזיציה: 48 (40.0%)	בזמן ממשלת הליכוד הלאומי: קואליציה: 111 (92.5%) אופוזיציה: 9 (7.5%)
הממשלה הארבע עשרה	קואליציה: 104 (86.7%) אופוזיציה: 16 (13.3%)	ממשלת הליכוד הלאומי
הכנסת השביעית	הממשלה החמש עשרה	קואליציה: 102 (85.0%) אופוזיציה: 18 (15.0%)	לאחר פירוק ממשלת הליכוד הלאומי: קואליציה: 72 (60.0%) אופוזיציה: 48 (40.0%)
הכנסת השמינית	הממשלה השש עשרה	קואליציה: 68 (56.7%) אופוזיציה: 52 (43.3%)
הממשלה השבע עשרה	קואליציה: 61 (50.8%) אופוזיציה: 59 (49.2%)
הכנסת התשיעית	הממשלה השמונה עשרה	קואליציה: 62 (51.7%) אופוזיציה: 58 (48.3%)	בפעם הראשונה, הליכוד היה מפלגת השלטון ומפא"י הייתה באופוזיציה.
הכנסת העשירית	הממשלה התשע עשרה	קואליציה: 61 (50.8%) אופוזיציה: 59 (49.2%)
הממשלה העשרים
הכנסת האחת עשרה	הממשלה העשרים ואחת	קואליציה: 97 (80.8%) אופוזיציה: 23 (19.2%)	ממשלת אחדות לאומית
הממשלה העשרים ושתיים	קואליציה: 96 (80.0%) אופוזיציה: 24 (20.0%)	ממשלת אחדות לאומית
הכנסת השתים עשרה	הממשלה העשרים ושלוש	קואליציה: 97 (80.8%) אופוזיציה: 23 (19.2%)	ממשלת אחדות לאומית
הממשלה העשרים וארבע	קואליציה: 59 (49.2%) אופוזיציה: 61 (50.8%)	החלה כקואליציית מיעוט עם תמיכה מבחוץ של מולדת. כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואליציה. בהמשך מולדת הצטרפה לקואליציה ונוצר רוב של חברי כנסת שישבו בקואליציה.
הכנסת השלוש עשרה	הממשלה העשרים וחמש	קואליציה: 62 (51.7%) אופוזיציה: 58 (48.3%)	הפכה בהמשך לקואליציית מיעוט עם תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואליציה
הממשלה העשרים ושש	קואליציה: 59 (49.2%) אופוזיציה: 61 (50.8%)	קואליציית מיעוט עם תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. כלומר, רוב חברי הכנסת לא היו חלק מהקואליציה. בהמשך הורחבה ל-60.
הכנסת הארבע עשרה	הממשלה העשרים ושבע	קואליציה: 66 (55.0%) אופוזיציה: 54 (45.0%)
הכנסת החמש עשרה	הממשלה העשרים ושמונה	קואליציה: 75 (62.5%) אופוזיציה: 45 (37.5%)
הממשלה העשרים ותשע	קואליציה: 75 (62.5%) אופוזיציה: 45 (37.5%)	ממשלת אחדות לאומית
הכנסת השש עשרה	הממשלה השלושים	קואליציה: 68 (56.7%) אופוזיציה: 52 (43.3%)
הכנסת השבע עשרה	הממשלה השלושים ואחת	קואליציה: 67 (55.8%) אופוזיציה: 53 (44.2%)	בפעם הראשונה, מפלגת השלטון הייתה מפלגת קדימה
הכנסת השמונה עשרה	הממשלה השלושים ושתיים	קואליציה: 74 (61.7%) אופוזיציה: 46 (38.3%)	בשלהי הקואליציה הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם קדימה, שהתפרקה אחרי חודשיים.
הכנסת התשע עשרה	הממשלה השלושים ושלוש	קואליציה: 68 (56.7%) אופוזיציה: 52 (43.3%)
הכנסת העשרים	הממשלה השלושים וארבע	קואליציה: 61 (50.8%) אופוזיציה: 59 (49.2%)
הכנסת העשרים ואחת		במהלך המשבר הפוליטי בישראל (2019–2022) הממשלה איבדה את הרוב. לא הוגדרה "רשמית" אופוזיציה או קואליציה כי לא הוקמה ממשלה חדשה, ולא מונו יו"ר קואליציה וראש אופוזיציה.
הכנסת העשרים ושתיים
הכנסת העשרים ושלוש	הממשלה השלושים וחמש	קואליציה: 73 (60.8%) אופוזיציה: 47 (39.2%)	ממשלת החילופים, הוגדרה כממשלת אחדות לאומית. הוקמה אחרי פירוק כחול לבן וסיעות אחרות. בתוכה, היו שני גושים וגודלם היה 54 ו-19.
הכנסת העשרים וארבע	הממשלה השלושים ושש	קואליציה: 61 (50.8%) אופוזיציה: 59 (49.2%)	ממשלת החילופים, הוגדרה כממשלת אחדות לאומית. בתוכה, היו שני גושים וגודלם היה 45 ו-12. 4 לא היו חלק מהגושים.
הכנסת העשרים וחמש	הממשלה השלושים ושבע	קואליציה: 64 (53.3%) אופוזיציה: 56 (46.7%)

לקריאה נוספת

יגאל מרזל, ‏המעמד החוקתי של אופוזיציה פרלמנטרית, משפטים ‏לח 217, 2009
אריאל פינקלשטיין, האופוזיציה בשלטון המקומי בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2025
הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית בהשקפתו של מנחם בגין, מרכז מורשת מנחם בגין, 2014

Leaders of the opposition: from Churchill to Cameron, Palgrave Macmillan, 2012, ISBN 978-0-230-36900-9

הערות שוליים

1 2 תחדיש במילון שימוש כללי (תשס"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית
1 2 3 4 5 6 7 8 9 אופוזיציה פוליטית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 5 באוגוסט 2012
↑ Ionescu, Ghita and Isabel De Madariaga, 1968. Opposition: Past and Present of a Political Institution, London: C.A. Watts & Co. LTD
↑ Friedrich, Carl J., 1966. "Federalism and Opposition", Government and Opposition 1 (3): 286-296.
↑ Dahl, Robert A., 1966. "Patterns of Opposition", in: Robert A. Dahl (ed.), Political Oppositions in Western Democracies, New Haven: Yale University Press, pp. 332-347.
↑ האם רוב הקואליציות השאירו לאופוזיציה רק שתי ועדות כנסת?, באתר גלובס, 11 במאי 2020
↑ אוריאנה אלמסי ואהוד בקר, ‏השתייכות יושבי-ראש הוועדות הקבועות של הכנסת לקואליציה ולאופוזיציה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 6 במאי 2020
↑ מנחם בגין, ממשלה והצד שכנגד, חרות, 4 בפברואר 1949
↑ האופוזיציה בשלטון המקומי בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2025
↑ אריאל פינקלשטיין ואילה גולדברג, הרכב הקואליציות והאופוזיציות בשלטון המקומי בישראל לאחר בחירות 2024, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2026, עמ' 330-301

[מילון_שימוש_כללי-1] 1 2 תחדיש במילון שימוש כללי (תשס"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית

[פרלמנט_73_1-2] 1 2 3 4 5 6 7 8 9 אופוזיציה פוליטית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 5 באוגוסט 2012

[3] Ionescu, Ghita and Isabel De Madariaga, 1968. Opposition: Past and Present of a Political Institution, London: C.A. Watts & Co. LTD

[4] Friedrich, Carl J., 1966. "Federalism and Opposition", Government and Opposition 1 (3): 286-296.

[5] Dahl, Robert A., 1966. "Patterns of Opposition", in: Robert A. Dahl (ed.), Political Oppositions in Western Democracies, New Haven: Yale University Press, pp. 332-347.

[6] האם רוב הקואליציות השאירו לאופוזיציה רק שתי ועדות כנסת?, באתר גלובס, 11 במאי 2020

[7] אוריאנה אלמסי ואהוד בקר, ‏השתייכות יושבי-ראש הוועדות הקבועות של הכנסת לקואליציה ולאופוזיציה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 6 במאי 2020

[8] מנחם בגין, ממשלה והצד שכנגד, חרות, 4 בפברואר 1949

[9] האופוזיציה בשלטון המקומי בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2025

[10] אריאל פינקלשטיין ואילה גולדברג, הרכב הקואליציות והאופוזיציות בשלטון המקומי בישראל לאחר בחירות 2024, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2026, עמ' 330-301

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: נגדה
ערך מילוני בוויקימילון: אופוזיציה